מספרים על המחזאי הבריטי ג'ורג'  ברנארד שו שנתקל ערב אחד בגבירה נכבדת בנשף רשמי. הוא הזמין את הגבירה הנכבדת לרקוד עמו, ולחש באוזנה כי נאה היא בעיניו, וכי ישמח לבלות עמה את הלילה. הגבירה הנכבדת, כראוי למישהי במעמדה, נעצה בשו מבט חמור ואמרה "אדוני, אל תהיה גס רוח!". שו לא התייאש ואמר לבת שיחו: "גבירתי כנראה לא זיהתה אותי. אני אדם אמיד מאוד, ובכוונתי לשלם לך 100,000 פאונד אם תיאותי להיעתר לי". שמעה הגבירה הנכבדת את ההצעה, הרהרה בה דקה או שתיים והשיבה "אם כך, אני מקבלת את הצעתך". בתגובה שאל שו "ואם אומר לך שביכולתי לשלם לך רק 50 פאונד?". הגבירה הנכבדה הסתכלה בשו בזעם קדוש: "אדוני! אתה חושב שאני זונה?!". ג'ורג' ברנרד שו זקף את גבתו והשיב: "אבל גבירתי, הרי על העיקרון הזה כבר הסכמנו. עכשיו נשאר רק להסכים על המספר".

-=-

יאיר שמיר, מהפלג הליברמניסטי ב"ליכוד ביתנו" ובנו של ראש הממשלה ומפקד הלח"י המנוח יצחק שמיר, מתנגד להקמת מדינה פלסטינית כי "לא על כל מיליון או שני מיליון עושים מדינה בעולם הזה". אנשי השמאל מסביבי מתרעמים על העניין הזה ביום-יומיים האחרונים, ואני לא מבין למה. אני, מבחינתי, דווקא מרוצה מזה שהאיש מסכים עם העקרון, ושמבחינתו המכשול היחיד הוא המספר.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

לפני כמה שבועות, רחשה-געשה הביצה הפוליטית שלנו בעקבות מה שזכה לכינוי "מופע האימים של מירי רגב" (וכן, אני יודע שיתכן וצריך להתחיל למספר את מופעי האימים שלה). כולם דיברו על זה, ה"כפיים" שלה הפך למטבע לשון שגור, תכניות סאטירה לגלגו  עליה. אבל בעצם, אם חושבים על זה, זה לא כזה סיפור גדול. באה אישה וולגרית וגסת רוח והתנהגה בוולגריות ובגסות רוח. צעקה קצת, התלהמה קצת, עשתה כפיים וזהו. מה שפאר ויסנר עשה בשבוע שעבר הוא קצת יותר חמור, לדעתי.

גם ויסנר הגיע לדבר בפאנל בחירות, מול תלמידי בית הספר "אליאנס" בתל אביב. כשהגיע לבית הספר התחוור לויסנר ששלושה תלמידים נענשו בידי מנהלת בית הספר, ורדה כגן, ונאסר עליהם להיכנס לאולם בו התקיים הפאנל. ויסנר החליט להקים שערוריה, וכשהגיע תורו לנאום החל לדרוש מהמנהלת לאפשר לאותם תלמידים להיכנס לאולם, ואף איים לפוצץ את הפאנל אם דרישותיו לא יענו. לכאורה, אין בסיפור הזה יותר מאשר התלהמות רגילה של אדם שהתלהמות היא לחם חוקו. אלא שלמעשה, יש בזה קצת יותר. ויסנר, כבר במשפט הראשון שאמר, הזכיר את העובדה שהוא מכהן כסגן ראש עיריית תל אביב. במהלך דבריו הוא חזר על זה עוד כמה פעמים, בטונים הולכים וגוברים. בשלב מסויים אומר ויסנר בפה מלא: "אני סגן ראש העירייה ואני אומר לך: תפסיקי לחנך את הילדים חינוך כזה!". וזה הדבר הגרוע מכל בסיפור הזה. ויסנר מתנהג כאן לא כמשתתף בפאנל פוליטי, אלא כבריון לכל דבר, שמזכיר למי שעומד מולו שהוא יותר חזק ממנו ושיש לו יכולת לפגוע בו. ויסנר מזכיר למנהלת בית הספר שבהיררכיה העירונית, הוא עומד מעליה ולכן טוב תעשה אם תזכור את מקומה ותיישר עימו קו. כשהוא עושה את זה בשמה של הדמוקרטיה, זה מקומם עוד יותר.

יש לזכור שאנחנו לא יודעים מה עשו שלושת התלמידים שנענשו. יתכן שהם העתיקו במבחן. יתכן שהם התקוטטו. יתכן שהם השליכו כסא על מורה. יתכן שהם נתפסו מעשנים. אנחנו לא יודעים, וגם ויסנר לא ידע. עוד יש לזכור שהרחקה מפעילות בית-ספרית היא כמעט סוג הענישה היחיד שעומד לרשותם של מורים בבואם לטפל בבעיות משמעת, ושהרחקה מפעילות שהיא בגדר צ'ופר (ולא, למשל, שיעור שבו נלמד חומר שעליו ייבחנו תלמידים) היא ענישה רכה יחסית. מהסיבות האלה, צריך לתת לצוות בית הספר את הקרדיט שהעונש שהוטל אינו בלתי פרופורציוני, אלא אם יש סיבה טובה לחשוב אחרת. בוודאי שאין מקום להציב אולטימטום בריוני למנהלת ולעורכי הפאנל במקום לנסות ולברר אם יש סיבה טובה כזו ואם כן – מהי.

אמנם ויסנר הצליח לצאת מעניינים חמורים יותר מבלי שהקריירה הפוליטית שלו תיפגע (בכל זאת, האיש הורשע פעמיים בפלילים, גם אם אחת ההרשעות הומרה בביצוע עבודות לתועלת הציבור), אבל כאן הוא גרר את עיריית תל אביב לבוץ איתו. אם לרון חולדאי – שכידוע, היה מנהל בית ספר תל אביבי גדול בעברו – חשובים שמה הטוב של העירייה ועצמאותם של בתי הספר בעיר, עליו להעביר את ויסנר מתפקידו כסגן ראש העיר.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

אנשים רבים אמרו מאז שהחלה מערכת הבחירות הנוכחית שזו מערכת הבחירות המעניינת והפסיכית ביותר שזכורה להם. לכאורה, הם צודקים. מפלגות חדשות קמו, מפלגות ותיקות שינו פניהן, כמעט מחצית מחברי הכנסת ה-19 לא יהיו, כנראה, אנשים שהיו חברים גם בכנסת ה-18. ועדיין, איכשהו אני לא מצליח להתרגש מדי. כבר כמה זמן שאני מנסה להבין למה אני מרגיש ככה, והבוקר סוף סוף נפל לי האסימון. הרי כולנו יודעים שהשמאל לא ינצח בבחירות האלה. כולנו יודעים שהתקוות שאנחנו תולים במערכת הבחירות הזו הן תקוות שווא שתתפוגגנה מיד כשיפורסמו תוצאות המדגמים ב-22.1. הסיבה שאני לא מתרגש במיוחד מהבחירות האלה היא שנחשפתי לספוילר ואני יודע את הסוף של הסרט. אי אפשר לצפות ממני להתרגש באמת מ"אנה קארנינה" אם אני יודע שבסוף היא נמרחת על המסילה, נכון?

אז זהו, שלא. טולסטוי, שפרסם את "אנה קארנינה" לפני למעלה מ-130 שנה, מת זה למעלה מ-100 שנה. אין לי, או לכם, איך להשפיע על סיומו של הספר. הבחירות הן עסק אחר. במיוחד כשמדובר בבחירות הנוכחיות שהן באמת מעניינות: שבוע לפני הבחירות, ועדיין כרבע מבעלי זכות ההצבעה אינם מצליחים להחליט למי לתת את קולם. בנוסף, להבדיל מ"אנה קארנינה" – ספר עם התחלה, אמצע ובעיקר: סוף – מערכת בחירות היא לעולם לא הסוף. היא רק עוד נקודת ציון במאבק הפוליטי. אני לא בטוח שקולות המתלבטים יכולים למנוע מנתניהו להתמנות לראש הממשלה הבא, אבל הם כן יכולים לדאוג לכנסת שיש לה כוח למרר לו את החיים. כנסת שתמרר מספיק את חייו של בנימין נתניהו יכולה להביא לכך שהבחירות הבאות לא יהיו מונחות בכיסו של גוש הימין. אז אולי דווקא יש מקום להתרגש מהבחירות האלה ולעשות מה שאפשר כדי להבטיח שהמוטו הקבוע של הבלוג הזה יתממש סוף סוף, ואם לא מחר – אז מחרתיים.

לכו להצביע.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

חלק מקוראי הבלוג זוכרים שבתקופת לימודינו בבפקולטה למשפטים, ניסחנו, יפתח ואני, גרסאות מקוצרות וסיסמאתיות לתחומי משפט שונים. הגרסה המקוצרת שלנו לתחום המרתק של דיני החוזים היתה "הבטחות צריך לקיים".

-=-

קשה מאוד לשפוט פוליטיקאי שמתמודד למשרה בלי שהיה חלק מהמערכת הפוליטית קודם. אין לנו, כמעט, כלים שמאפשרים לנו לגשת למלאכת השיפוט. כל שאנו יכולים לעשות הוא לסקור את עברו של המתמודד (אם יש עבר רלוונטי), את פועלה של תנועתו (אם יש כזו), להקשיב להבטחות שהמתמודד מפזר ולהחליט אם הוא ומפלגתו שווים את קולנו. את כל אלה אנו עושים מתוך ידיעה שרק אחרי הבחירות נוכל להתחיל לבדוק באמת אם צדקנו והימרנו על הסוס הנכון.

אלדד יניב הוא מקרה כזה. מועמד חדש וסקסי שמבטיח לקרוע את מסך הבערות מעל עינינו, לחשוף אותנו לנבכי "השיטה" (שהוא, כידוע, מגדולי אדריכליה) ואז לנתץ את המנגנון הסמוי הזה. אלא שבמקרה של אלדד יניב יש ייחודיות מסויימת. יניב בא ומבקש מאיתנו שלא לבדוק את עברו ואת פועלו. "אלה אינם רלוונטיים", הוא אומר. "זה האלדד יניב הישן", הוא מוסיף. "השתניתי", הוא מבטיח, "ואני אשנה את השיטה. חכו ותראו". יניב מבטיח הרבה דברים, אבל רק אחרי שיושבע לכנסת, אם יעבור את אחוז החסימה, הוא יהיה בפוזיציה שמאפשרת לו לנסות ולקיים את כל אותן הבטחות. למעשה, אלדד יניב אומר לנו שהדבר היחיד שאנחנו יכולים וצריכים לעשות ביחס למועמדותו הוא לתת בה – ובו – אמון.

כלומר, כמעט כל אותן ההבטחות. יש הבטחה אחת בלבד שיניב הבטיח ושמועד פרעונה מגיע עכשיו. יניב הבטיח שאם הסקרים יראו, ערב הבחירות, שארץ חדשה אינה עוברת את אחוז החסימה, הוא יפרוש מהמירוץ: "הקולות שלנו לא ילכו לאיבוד", אמר יניב בריאיון לדה-מרקר. "אם כמה ימים לפני הבחירות נגלה שאנחנו לא עוברים את אחוז החסימה, נבקש שיוציאו את הפתקים שלנו מהקלפי". בהבטחה הזו יניב מתעקש לא לעמוד. הוא מתעלם ממנה, טוען שהסקרים משקרים ומוטים, בוכה שמנסים לדפוק אותו כי הוא מאיים על השיטה, מגלגל עיניים משל היה בנימין נתניהו מול מראיין ששואל אותו כיצד הצביע על תכנית ההתנתקות.

הבטחה אחת, והוא לא עומד בה. אל תצביעו לארץ חדשה.

-=-

וכדי שזה לא יהיה פוסט שכולו קמפיין שלילי, יש גם המלצה מה כן צריך לעשות. כל הדברים האלה שיניב מבטיח? מרצ מראה שאפשר לעשות את זה גם בלי להיות הקונסיליירי של אנשים שמעבירים דולרים בגרביים. הצביעו עבור מרצ. אולי לא נגיע ל-9-10 מנדטים, אבל גם שמונה זה יפה מאוד.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

הבחירות מאחורינו. כמצופה, בנימין נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה. תומכי השמאל, שלרגע חשבו אתמול (אלוהים יודעת למה) שהמהפך בהישג יד אמיתי קמו הבוקר מאוכזבים במקצת. אני, מצד שני, עדיין שמח. תוצאות הבחירות האלה אינן רעות, בוודאי שאינן רעות כמו תוצאות הבחירות הקודמות או כמו התוצאות מהן חששנו לפני 3-4 חודשים.

הכנסת היוצאת היתה אחת הכנסות הימניות הזכורות לי. גוש הימין הקלאסי, שהורכב מהליכוד (27), ישראל ביתנו (15), ש"ס (11), האיחוד הלאומי (4) והבית היהודי (3) כלל 60 מנדטים. גוש השמאל הקלאסי, שהורכב ממפלגת העבודה (13 בתחילת הכהונה, 8 אחרי פרישת סיעת "העצמאות"), חד"ש (4), רע"מ-תע"ל (4), מרצ  (3) ובל"ד (3), הסתפק ב-27 מנדטים בלבד (ורק 22 אחרי החבירה של "העצמאות" לליכוד). שאר המנדטים הם המנדטים של המרכז הקיצוני (קדימה וה-28 שלה) והמנדטים של יהדות התורה (5), שאותה אני לא בטוח שאני יודע לסווג על הציר ימין-שמאל. במלים אחרות, גוש השמאל היה בגודל של פחות ממחצית מגוש הימין. בכנסת הנכנסת המצב יהיה קצת שונה.

גוש הימין מורכב עכשיו מהליכוד-ביתנו (31), הבית היהודי (11) וש"ס (11) – 53 מנדטים. גוש השמאל, מאידך, מורכב ממפלגת העבודה (15), מרצ (6), רע"מ-תע"ל (5), חד"ש (4) ובל"ד (3). סך הכל, 33 מנדטים. שאר המנדטים הלכו, שוב, ליהדות התורה (7) ולמרכז הקיצוני של יאיר לפיד (19), ציפי לבני (6) וקדימה (2) – 27 מנדטים. המסקנה שלי מהספירה הזו היא די פשוטה. המחנה הפוליטי היחיד שיכול להצביע על התרחבות במערכת  הבחירות הזו הוא השמאל. הימין הקלאסי איבד 7 מנדטים. המרכז שמר על כוחו (או נחלש, אם מכלילים בגוש המרכז של הכנסת היוצאת את סיעת "עצמאות"). השמאל הוסיף לעצמו בין 6 ל-11 מנדטים (שוב, תלוי איפה מכניסים את "עצמאות"). בנוסף, הח"כים שמרכיבים את גוש השמאל הנכנס הם, בעיני, קצת יותר "שמאל" מהח"כים שהרכיבו את גוש השמאל היוצא (בעיקר בגלל חילופי הדורות במפלגת העבודה). לזה צריך להוסיף שהימין הוא פחות ימני (ודי אם נזכיר ש"עוצמה לישראל" לא עברה את אחוז החסימה, מה שאומר שטיפוסים נאלחים כמו אריה אלדד ומיכאל בן ארי יצטרכו להסתדר מעכשיו בלי חסינות פרלמנטרית).

-=-

בחירות, כמו שכתבתי לפני כמה ימים, הן רק שלב בדרך. עברנו אותן בצורה לא רעה בכלל. עכשיו צריך לקחת את עצמנו, מנטרה והכל, ולהתחיל לעבוד.

-=-

ומלבד זאת אני סבור  שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

עובדות הניקיון בבית המשפט בתל אביב לא קיבלו את שכרן מהחברה הקבלנית שמפעילה את שירותי הניקיון במבנה. חברת הקבלן גם "שכחה" להעביר את הכספים שיש להעביר לקרנות הפנסיה של העובדות ולא העבירה להסתדרות את דמי החבר של העובדות. בצר להן, הפסיקו העובדות לנקות את היכל המשפט התל-אביבי, ותלו במסדרונותיו מודעות המבקשות ליידע את השופטים במתרחש. הפניה האישית הזו אל השופטים, שלפחות חלקם בוודאי מכירים אישית לפחות חלק מהעובדות, הזכירה לי מקרה שקרה מספר שנים קודם לכן, באולם של בית משפט אחר.

-=-

לפני כחמש שנים, הגעתי לבית המשפט העליון לדיון בעתירה שהגיש המשרד שבו עבדתי בשם לקוח פלמוני. מכיוון שהגעתי מוקדם מהדרוש, נכנסתי לאולם המשפטים, התיישבתי בקהל והקשבתי לדיונים שהתנהלו עד לדיון שלשמו הגעתי. אחד הדיונים האלה היה בעניינו של פלסטיני מהגדה המערבית שנתפס כשהוא שוהה בישראל ללא היתר. האיש נלקח למעצר מינהלי, ועורך דינו עתר לבית המשפט העליון שיורה לשחררו ממעצרו. כשהחל הדיון, טען עורך הדין שורה של טענות. בין היתר הזכיר עורך הדין את העובדה שמרשו הוא אדם שמעולם לא הסתבך בעבר עם הרשויות, שמעצרו המנהלי נמשך זמן רב מאוד ביחס לנהוג בעניינים כגון אלה, שמן הדין יהיה לשחררו, להחזירו לביתו ולאפשר לו להמשיך ולפרנס את משפחתו ועוד כהנה וכהנה. ואז שלף עורך הדין את השפן מן הכובע: "ויותר מזה, מרשי עובד מזה שנים רבות בישראל, ולא סתם בישראל – בירושלים. ולא סתם בירושלים – אלא ממש בבית משפט נכבד זה!" השופטים התנערו מנמנומם, היטיבו את משקפיהם על עיניהם, הביטו בעציר שניצב שם ואחד מהם (השופט ג'ובראן) קרא: "נכון מאוד! אני מכיר אותו! הוא עובד פה בקפיטריה, הוא הביא לי כמה פעמים אוכל ללשכה!". שני  חבריו להרכב הנהנו במרץ. עורך דינו של העציר ראה בכך סימן מעודד, והמשיך: "אדוני, הרי אין ספק שאם מרשי היה אדם כה מסוכן, כטענת המדינה, עד שמוצדק להשאירו פרק זמן כה ארוך במעצר מינהלי – בלי שידע במה בדיוק הוא מואשם (אם בכלל) ומבלי שיוכל להיפגש עם עורך דינו – בוודאי שאיש לא היה מאפשר לו לעבוד בהיכלו של בית המשפט העליון! אבל הוא עבד פה, הוא קיבל את כל האישורים הדרושים, משמר בתי המשפט אישר את העסקתו. הוא לא אדם מסוכן, הוא רק אדם שרוצה להתפרנס".

שופטי ההרכב העבירו את מבטם מעורך דינו של העציר לפרקליטה  של המדינה, ושאלו "מה יש לאדוני לומר על זה? האיש עבד ממש פה. הוא היה בעל גישה לאוכל ששופטי בית המשפט העליון של מדינת ישראל מכניסים לפיותיהם. זה באמת מוצדק, כל העניין הזה?". הפרקליט קם ממקומו ואמר "אני באמת לא יודע. אבל יושבים כאן נציגים של מערכת הביטחון שיוכלו להאיר את עיניו של בית המשפט הנכבד". הוא הסתובב, אותת לשני אנשים לבושים אזרחית שישבו בקהל וסימן להם להתקרב. השניים קמו, כשאחד מהם נושא תיק מסמכים. הם הניחו את תיק המסמכים על שולחנו של הפרקליט, אחד מהם הוציא מכיסו מפתח ופתח את התיק הנעול. מתוך התיק הוציא חברו מעטפה חומה ואטומה. הוא לקח אותה והגיש אותה לשופט אדמונד לוי, שישב בראש ההרכב. השופט לוי פתח את המעטפה, שלף מתוכה מסמך בן שני עמודים, עיין בו והחזיר אותו  למעטפה, בלי להציגו בפני חבריו להרכב (בכל זאת, אחד מהם היה ערבי). נציג כוחות הביטחון נטל את המעטפה, חזר לשולחן (לידו המתין לו חברו עם תיק המסמכים) והכניס את המעטפה חזרה לתיק. מיד לאחר מכן השניים נטלו את תיקם וחזרו למקומם.

כשתם הטקס המביש הזה, נשען השופט לוי לימינו, והסתודד עם השופט גרוניס שישב שם. השניים החליפו לחישות, ובסופו של דבר הנהנו זה לזה. אז נשען השופט לוי לשמאלו, והסתודד עם השופט ג'ובראן (שחיכה עד לשלב הזה בסבלנות רבה, כשהוא בוהה בתקרה ומתופף מעדנות באצבעותיו על השולחן). ההסתודדות הזו היתה קצרה יותר, וגם בסיומה הוחלפו הנהונים. השופט לוי חזר למקד את תשומת ליבו בעורך דינו של העציר: "לאחר שראינו את החומר החסוי, אנחנו בדעה שהמשך מעצרו של מרשך מוצדק, ואנחנו מציעים לך למשוך את עתירתך". וכך היה.

-=-

מקרים כמו המקרה שתיארתי הם מקרים שחוזרים על עצמם מדי שבוע בבית המשפט העליון. אני, אישית, ראיתי עוד 3-4 דיונים דומים בחיי (ואני לא אדם שמבקר לעתים תכופות בבית המשפט העליון), וכולם הסתיימו באותו האופן. המקרה שתיארתי אפילו לא היה ראוי לתיאור בבלוג הזה, אלמלא פרט אחד יוצא דופן, והוא ההיכרות האישית של העציר עם שופטיו. אלא שהיכרות זו, אין בה די כדי לשבור את מסורת ההליך הקוואזי-ראוי שקיימת בעניינים כגון אלה. העציר שעומד בפני בית המשפט חלש מכדי שהחלפת שלום אקראית עם שופט עליון תוסיף מספיק לכוחו על מנת לשנות את התוצאה הידועה מראש. אני חושש מאוד שגם עובדות הניקיון בבית המשפט בתל אביב נמצאות במצב שבו היכרות אישית עם שופטים אינה עניין בעל השפעה על הצלחתן במאבק לעמידה על זכויותיהן. אני גם מקווה שלא ירחק היום ואדם כמו העובדות הללו לא יצטרך, ביאושו, לקוות שהיכרות אישית כזו תהיה מפלטו האחרון בחיפושיו אחר צדק.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

עם תחילת חודש אדר, ובצל פרישתו הממשמשת ובאה, מבקש הוד קדושתו לשלוח לאחיו היהודים ברכה אחת אחרונה, שתאפשר להם לחגוג את חגם כמקובל אצלם (ואצלנו). פורים שמח, יהודים.

ברוך הגבר

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

-=-

על שנ"צ חמודות פה הזמר יושר,

צ'ירים-טיקיטים-טיקיטים.

על שנ"צ חמודות פה הזמר יושר,

שאת כל משפחתי הוא הפיל אל הכר.

שמכל בני הבית איש ער לא נותר,

ועכשיו הם בעצם נוחרים-רים-רים

ועכשיו הם בעצם נוחרים.

-=-

אחת שיודעת ישנה בסלון,

צ'ירים-טיקיטים-טיקיטים.

אחת שיודעת ישנה בסלון,

נרדמה בבגדים, תוך קריאת העיתון.

ובעוד היא שוכבת, חולמת חלום

בידה מוסף התשבצים-צים-צים

בידה מוסף התשבצים.

-=-

המיניען נרדמה בשלוש,

צ'ירים-טיקיטים-טיקיטים.

המיניען נרדמה בשלוש,

רק ברבע לשש היא הרימה ת'ראש.

וזאת הסיבה שאיחרנו עד בוש

להגיע אל בית ההורים-רים-רים,

להגיע אל בית ההורים.

-=-

היה גם כלבלב, כה קטן ונחמד

צ'ירים-טיקיטים-טיקיטים

היה גם כלבלב כה קטן ונחמד

שמיהר לעצום את עינו האחת.

וכך הוא ישן עד כניסת השבת,

וחלם על נזיד חתולים-לים-לים

וחלם על נזיד חתולים.

-=-

היען את עצמו זרק למיטה,

צ'ירים-טיקיטים-טיקיטים.

היען את עצמו זרק למיטה

אך איתרע מזלו, נערכה מסיבה.

התהפך כך במשך קרוב לשעה

וקילל נמרצות ת'שכנים-נים-נים

וקילל נמרצות ת'שכנים.

-=-

כשצלצל השעון ואותנו העיר

 צ'ירים-טיקיטים-טיקיטים

כשצלצל השעון ואותנו העיר

אז לחצנו על סנוז, הסתובבנו לקיר

כי המיניען עוד ישנה (רק מסביר):

ממילא אנחנו מאחרים-רים-רים

ממילא אנחנו מאחרים.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש  להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

לפני כמעט עשר שנים (איך הזמן טס) הייתי עם הוריי בהלוויה עצובה. כשחזרנו הביתה, דיברנו קצת על הלוויות ומה שמקובל בהן, ואבא שלי אמר שהוא מבקש שליד הקבר שלו יהיה שקע חשמל, כדי שנוכל לבוא עם קומפקט-דיסק(!) ולהשמיע על קברו הטרי שיר יפה של ריי צ'ארלס.

-=-

אמא שלי, שהאזינה לשיחה, אמרה שהיא דווקא היתה מבקשת משהו אחר. "לא אכפת לי איזו יצירה, אבל שזה יהיה של באך ושפאבלו קזאלס ינגן את זה", היא אמרה.

-=-

ההורים שלי, למקרה שהשמעתם  ברצף של שני הקטעים האלה עוררה במישהו מכם דאגה, עדיין חיים.

-=-

בקיץ 1984 התאחדה להקת כוורת (שעל אהבתי הרבה לה כבר סיפרתי פעם) לסיבוב הופעות. ההורים שלי לקחו אותי להופעת הסיום של הסיבוב, בפארק הירקון. ההופעה הותירה בי רושם עז, וגם לימדה אותי ש"יו-יה" הוא אולי שיר סיום ההופעה הטוב ביותר שאפשר לחשוב עליו. זה שיר מלא חיים ושמחה, שקשה מאוד לעמוד ולהימנע מלהצטרף בריקודים וצעקות ללהקה ששרה אותו. ואז, לפתע, הוא נגמר, והולכים הביתה עם הרבה אנרגיה אבל גם קצת עצב על סיומה של ההופעה ועל הידיעה שגם אם נראה הופעה אחרת, זה לא יהיה בדיוק אותו הדבר. אני רוצה, אם כן, שבהלוויה שלי ישמיעו, לא משנה לי באיזה אמצעי טכנולוגי, את "יו-יה" ויזכרו שאולי הסוף עצוב, אבל בדרך יש לא מעט שמחה.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

שר האוצר החדש יאיר לפיד הפנים מהר מאוד, כמו שכבר אמרו לפני, את הכלל הבסיסי ביותר בהתנהלותו של כל שר אוצר חדש: האשם את קודמך. בטקסט שפרסם לפיד באתר מפלגת "יש עתיד" הוא כתב, בין היתר, שהוא גילה שהמדינה נמצאת בחתיכת אוברדראפט וכי "הבעיה נוצרה מפני שבמקום לנהל כלכלה אחראית לקחו הלוואות ענק ועשו מסיבה". המשפט הזה הוא שמשך אליו את מרבית האש בחלקת גן העדן הקטנה שלי ברשתות החברתיות. אכן, קשה לראות את הכלכלה הישראלית כמי שניהלה בארבע השנים האחרונות מסיבה פזרנית, וכמו שתהו רבים – אם היתה מסיבה איך קרה שאנחנו לא הוזמנו (תהייה שיש לי תשובה טובה עליה). אבל היה בטקסט הזה משפט נוסף, שלדעתי שווה שיתעכבו עליו לא פחות.

בניסיונו להסתחבק, מתאר יאיד לפיד לקוראיו, שהרי בעל טור הוא בעל טור והקוראים תמיד חשובים לו, את לילו הראשון כשר אוצר במלים האלה:

איני יודע מה עשו השרים האחרים, אבל אני נרדמתי כשעל חזי מונח המסמך בעל השם המרגש "סקירה פיסקאלית של מדינת ישראל" שאותו הכינו לי במשרד האוצר.

אני יודע שמשרת שר האוצר היא משרה קשה ותובענית, ואני יודע שלפיד החל לשאת במשרה הזו לאחר מערכת בחירות מתישה ומשא-ומתן קואליציוני מתיש לא פחות. אין לי בעיה עם זה ששר האוצר יקח מסמכי עבודה הביתה, ובאישון לילה ירדם מותש כשהוא קורא אותם. הבעיה שלי היא כששר האוצר הופך, מעשה פולניה אמיתית, את מסתו זו לעניין שיש להתגאות בו. במיוחד צורם לי הרמז העבה שרומז לפיד לכך שאת עייפותו הרבה הוא צבר כשהוא עושה משהו שלא באמת מעניין אותו. אדוני שר האוצר, אם מסמך חפיפה שהכינו לך – נעדר ההשכלה הפורמלית, ההשכלה הכלכלית והניסיון הניהולי – במשרד החשוב שעליו אתה מופקד מצליח להוציא ממך, פומבית, את האמירה האירונית "בעל השם המרגש", אין לי ספק שהמסיבה שעליה דיברת כנראה תימשך עוד כמה שנים ושזה יגמר בדמעות.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

יאיר לפיד הודיע שבכוונתו להפסיק עם המנהג המגונה של הגשת תקציב דו-שנתי, החל  משנת 2015, ופתאום כולם מרוצים ממנו. אלא שלי יש תחושה שהמהירות שבה ממהרים לקשור כתרים לראשו ולשבחו על הצעד מתחרה יפה מאוד במהירות שבה באו כולם לקטול אותו על שהתבלבל בין דולציניאה לרוסיננטה. אנסה להסביר.

-=-

סעיף 3 לחוק יסוד: משק המדינה קובע שיש להגיש תקציב חד-שנתי. באפריל 2009, כשבוע לאחר השבעת ממשלתו הרעה הקודמת של בנימין נתניהו, חוקקה הוראת שעה שתיקנה את חוק היסוד ואיפשרה להגיש תקציב דו-שנתי ל-2009/10. ביוני 2010 הוארך תוקף הוראת השעה כך שניתן יהיה להגיש תקציב דו-שנתי גם ל-2011/12. הארכה דומה, ביחס ל-2013/14, לא ניתנה מעולם. הממשלה הקודמת אישרה אמנם הצעת חוק שיזם שר האוצר הקודם, יובל שטייניץ, לפיה תקציב המדינה יהפוך באופן קבוע (להוציא בשנת בחירות ובמקרים מיוחדים) לתקציב דו-שנתי, אבל העניין לא הספיק להגיע לכנסת. למעשה, לממשלה ולכנסת אין כרגע סמכות פורמלית להגיש ולהעביר תקציב דו-שנתי ל-2013/14.

ובכל זאת, תקציב דו-שנתי כזה יוגש גם לשנות התקציב 2013/14 (אני מניח שיעבירו מהר-מהר הוראת שעה נוספת). הגשה של תקציב דו-שנתי כזה בניגוד לעמדת שר האוצר היא, איך לומר, לא סבירה. מכאן, שלפיד מתכוון לפעול להארכת הוראת השעה לתקופה נוספת, כשהוא אומר "את התקציב הבעייתי, זה שכולם מפחדים ממנו ושנתניהו לא העז להציג לכנסת או לציבור, נעביר כתקציב דו-שנתי. אחרי זה נראה. אולי לא נאריך את הוראת השעה החדשה, אולי כן, אולי נהמר על זה שהציבור כולו עסוק בלשחק לי בפייסבוק וישכח שהבטחתי גם משהו מהותי".

ועוד דבר, שאני לא בטוח אם הוא יותר צורני או יותר מהותי. הכלל שתקציב מוגש מדי שנה הוא כלל שקבוע בחוק יסוד. חוק יסוד אמור להיות משהו שאתה לא משחק איתו כל שנה-שנתיים, בוודאי שלא בלי דיון ציבורי אמיתי. קצת כבוד למשפט החוקתי, אם אפשר.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

לפני כמה ימים היינו בבנק, אחת שיודעת ואני, לסדר סידורים. בעודנו משוחחים עם הפקידה, נשאלנו האם יש לנו משכנתא. השבנו בשלילה. "טוב", אמרה הפקידה, "בעזרת השם עוד תקנו דירה ותהיה לכם". לא אמרתי לה שאכן, ללא התערבות אלוקית לא נראה שאי פעם נצליח לקנות דירה.

-=-

הסנטימנט מהפסקה הקודמת משותף לאנשים רבים, שמסתכלים בעיניים כלות על תלוש השכר שלהם ועל מחירי הדיור, עושים חישוב מהיר בראש והולכים לחפש איזה כדור הרגעה. יותר מדי אנשים מבינים שרק נס גלוי או – להבדיל – מוות של קרוב משפחה אוהב ועשיר יכולים להבטיח רכישת פיסת נדל"ן עם שלושה כיווני אוויר בפרבר מוריק של פתח תקווה. המצב הזה גורם לאנשים לייחל יותר ויותר לנס כזה, בהתעלם מהתוחלת של הייחול או מהמחיר שעשויה הגשמתו לגבות. וכמובן, יש לכך השלכות על אסטרטגיות של שיווק.

-=-

מי מאיתנו לא קיבל שיחת טלפון מחברת או סוכן ביטוח המציעה למכור לו כל מיני ביטוחים מביטוחים שונים? השיחות האלה, בעבר לפחות, שיחקו על קלף הפחד: "אולי מחר בבוקר תמות? אולי ידרסו את אשתך? אולי פתאום יגלו לך סרטן? אתה חייב להיות מכוסה כדי שלא יקרה אסון!". עם כל כמה ששיטת השיווק הזו מתועבת, היא לפחות מניחה שהתרחשותו של האירוע הביטוחי אינה ודאית ושהביטוח יכול למנוע את האסון. היום, לאיש אין אשליות כאלה.

לפני שלושה וחצי חודשים עשינו את מה שעושה כל בית ישראל בחודש דצמבר, וחידשנו ביטוח לרכב. כמובן, מאז אני מקבל, פעמיים בשבוע, שיחות טלפון מחברות ביטוח שונות שמנסות למכור לי את מרכולתן. שיטת השיווק שבה הן משתמשות מנסות להציג את האירוע הביטוחי לא כאסון, אלא כהזדמנות, ואולי אפילו כזכייה בלוטו. כך שמעתי מנציגת מכירות נלהבת אחת שאם במקרה אמות, אוכל לקבל מיליון שקל, ונציגה אחרת טרחה לספר לי שאצלם בחברה, אם אשתי ובתי תהרגנה בתאונת דרכים בזמן שהן נמצאות ברכב שלנו, נקבל 200,000 ש"ח מעבר לכיסוי הביטוחי הרגיל ולביטוח החיים הסטנדרטי. מחברה שלישית הבטיחו לי כמה עשרות אלפי שקלים אם אהפוך לפתע לסיעודי ומחברה רביעית הבטיחו סכום דומה לטיפולי שיניים דחופים. אחרי שלוש שיחות טלפון כאלה, אדם מתחיל לחשוב מה יעשה בכספי הזכיה ולאיזה דירה יפה הוא יוכל לעבור עם אשתו ובתו הקטנות, אם חלילה יתמזל מזלן והן תהרגנה בתאונת דרכים.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

לפני ארבע שנים (ויום, כי שוב טעיתי בתאריך) פתחתי את הבלוג הזה. הפוסט שאתם קוראים עכשיו היה אמור להיות פוסט שיסקור את מה שעבר על הבלוג בארבע שנים, יתן קצת מספרים וסטטיסטיקות (למשל: ידעתם שזה הפוסט ה-422 בבלוג? לא מתחלק!), יפנה לכל מיני פוסטים שכוחים מהעבר ויודה לקוראים על שקראו ולמגיבים על שהגיבו (טוב, לא לכל המגיבים). ואז באה מנצ'סטר יונייטד וביום ההולדת עצמו (היא לא טעתה בתאריך!) זכתה באליפות ה-20 שלה, וסדרי העדיפויות השתנו. למרבה המזל, מסתבר שהפוסט האמיתי הראשון בבלוג, זה שבא יום אחרי שהבלוג נפתח ונכתב בדיוק לפני ארבע שנים, רלוונטי מאוד גם השנה.

מזל טוב לכולנו.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

עת השתחררתי, הרופאים המליצו לי על ביקור חודשי בנמל התעופה. נשמעתי לעצתם, ביקרתי בנתב"ג וטסתי לחו"ל. ששה שבועות אחרי כן חזרתי, ביקרתי פעם נוספת בנמל התעופה ונוכחתי לדעת שעל מנת להמשיך ולקיים את הוראות הרופאים יהא עלי למצוא עבודה. מכיוון שבמקביל התחלתי את לימודי בחוג למשפטים, עלה הצורך בעבודה שניתן לשלב בינה לבין מערכת השעות ולוח המבחנים שלי. כך התגלגלתי לעבודה בחברת אבטחה ונשלחתי לעבוד בשני מוסדות להם נתנה אותה חברה שירותים. אחד מהתפקידים אליהם שובצתי דרש שאשא נשק במהלך המשמרות, אז חברת האבטחה שלחה אותי לקורס ירי מזורז במטווח פרטי לא רחוק מהתחנה המרכזית בתל אביב. כשעה וחצי ועשרה כדורים מאוחר יותר קיבלתי אישור לשאת נשק. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שיריתי באקדח. ימים ספורים לאחר מכן התייצבתי למשמרת, וקיבלתי אקדח – לא האקדח בו יריתי במטווח – מסייר של חברת האבטחה שהגיע למקום. מאז, ובמשך כשנתיים ימים, היה אקדח בביתי.

התפקידים השונים בהם הוצבתי בחברת האבטחה הזכורה לרע ההיא (שבאופן לא מפתיע, התנהגה כלפי עובדיה בדיוק כפי שאפשר היה לצפות מחברת אבטחה שתתנהג כלפי עובדיה) הביאו לכך שלא נדרשתי לשאת את האקדח עמי מדי יום. למעשה, בתחילת עבודתי בחברה נזקקתי לאקדח פעמיים-שלוש בשבוע בלבד, ומאוחר יותר, הצטמצם הצורך לפעם בשבוע בלבד. עם זאת, האקדח הופקד ברשותי באופן קבוע, ובימים שבהם לא הייתי זקוק לו הוא נח במגירת שולחן הכתיבה בחדרי. המגירה הזו לא היתה נעולה, והבית מעולם לא היה מבצר שאף גנב לא יוכל לו. לכן, תמיד קנן בי החשש שאחזור הביתה מיום ארוך באוניברסיטה ואגלה שהאקדח נעלם. למרבה השמחה, הדאגה שמא ילד קטן מבאי הבית ימצא את האקדח וישחק בו לא היתה רלוונטית באותה תקופה, ונחסכה ממני ברובה. כשנתיים לאחר שהופקד האקדח בידי, התפטרתי מעבודתי והאקדח חזר לבעליו. את ההקלה שחשתי כשהפקדתי אותו בידי מעסיקי אני זוכר היטב. כמה חודשים לאחר מכן נתבקשתי לחזור ולעבוד באותה חברה, והתניתי את חזרתי בכך שלא אדרש לשאת נשק. חזרה למתח הנפשי שנלווה לאחריות שבנשיאת נשק פשוט לא היתה בשבילי. לשמחתי הדרישה הזו נענתה.

הסיבה שאני מספר את כל הסיפור הפרוזאי הזה היא שהמציאות בישראל היא שכלי נשק שאין שום צורך שיסתובבו בבתיהם של אנשים מסתובבים בבתיהם של אנשים בכל זאת. מדינת ישראל מאפשרת למאבטחים לקחת עימם הביתה את כלי הנשק שלהם, למרות שהוראותיו היבשות של חוק כלי היריה קובעות כי רישיון נשק שניתן למאבטח מוגבל אך ורק לאזור בו מועסק המאבטח. הפרקטיקה הזו אינה מפריעה לי רק כי היא קיימת. היא מפריעה לי כי יש לה מחיר. בעשור האחרון קיפחו את חייהם לפחות 36 בני אדם, נשים וגברים, מירי מכלי נשק שנמסרו למאבטחים ולא נלקחו מהם בתום משמרתם. 17 מהמתים הן בעצם מתות, נשים שנרצחו באמצעות נשק המשמש לאבטחה. 13 מתים הם גברים שנרצחו, ו-6 הם גברים שהתאבדו אחרי שרצחו את בנות זוגם באמצעות נשק המשמש לאבטחה. אני לא יודע מה אומרת הסטטיסטיקה לגבי מקרים שהסתיימו בפציעה או בלי נזק כלל. אני לא יודע כמה תאונות טרגיות קרו בגלל שילד מצא את הנשק של אביו המאבטח זרוק במגירה בארון. אני גם לא יודע כמה כלי נשק המיועדים לאבטחה נגנבו או אבדו מחוץ למשמרת, ולהיכן התגלגלו אותם כלי נשק. מה שאני כן יודע הוא שהמדינה מאפשרת לאנשים שלא הוכשרו לכך כראוי לשאת נשק קטלני במקומות שבהם אין כל צורך שיהיה נשק ושכתוצאה מכך יש מי שמשלם בחייו.

לפני כשלוש שנים החלה להתארגן יוזמה בשם "האקדח על שולחן המטבח", שמנסה להגביר את המודעות לבעיה ולפעול לאיסוף כלי נשק ממאבטחים בתום משמרתם. לפני כמה חודשים, כשהצליח סוף סוף הפרויקט הזה לזכות בתשומת לב ובתמיכה ציבורית, החלו גולשים להעלות לרשת תמונות שבהן מצולמים שולחנותיהם נטולי האקדחים. במסגרת היוזמה הזו צילמתי גם אני את שולחן המטבח שלי, שבעבר היה עליו אקדח שבהימצאותו גרם לי למועקה גדולה ושעליו אין ולא יהיה יותר אקדח.

לי היתה הפריבילגיה של התפטרות ממקום עבודה והצבת תנאים בפני מעסיקי. עשרות אלפי אנשים שעובדים בתעשיית האבטחה אינם נהנים מהפריבילגיה הזו. הם אינם יכולים להחליט שהם קמים והולכים כי הם אינם רוצים שיהיה אקדח בביתם. הם, ובני משפחותיהם עמם, נדרשים להכריע בין פרנסה לחיים בסביבה ביתית מוגנת ובטוחה, הכרעה שנדמה לי שברוב הפעמים נעשית באופן כמעט אוטומטי וללא מודעות אמיתית למשמעות של הימצאותו של כלי נשק במרחב הביתי. אין לכעוס על אדם, ברוב המקרים קשה יום, ששיקולי הפרנסה הלוחצים והקונקרטיים דחוק אצלו הצידה חששות עמומים ואמורפיים מפני בעיה שהוא אולי אפילו אינו מודע לקיומה. הבעיה אינה בו. יש להפנות את הביקורת אל רשויות האכיפה ולדרוש מהן שלא יעמידו את אותו אדם בסיטואציה הזו. אפילו לא צריך לתקן את החוק, צריך רק לאכוף אותו.

-=-

(גילוי נאות: אחת הפעילות ביוזמת "האקדח על שולחן המטבח", עו"ד גלית לובצקי, היא חברה אישית שלי. הפוסט הזה, שהוא מחזור של ציוצים שצייצתי, נכתב בעידודה. עם זאת, הפוסט משקף את דעתי ועמדותיי, ולא את אלו של הפרוייקט. לגלית אני חב את החשיפה לבעיה ואת ההזדמנות למסגר את הסיפור האישי הקטן והלא מעניין שלי בתוכה).

-=-

הפוסט הזה מתפרסם במקביל, ובשינויים קלים, גם ב-Ynet.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

סר אלכס פרגוסון יפרוש בסוף העונה. כמו שכתב רונן דורפן, זה עניין שלאוהד הממוצע של יונייטד קצת קשה לעכל. נדמה לי שאם אפשר היה להכין תרשים זרימה אופטימאלי, ככה הוא היה צריך להיראות.

נפרק אותם, כי זה מה שאנחנו עושים.

-=-

ואם יש משהו שהסיפור הזה צריך ללמד את ראש הממשלה שלנו, הרי שזה ששום דבר לא נמשך לנצח.

לפני שנה ותשעה חודשים כתבתי את הפוסט הארוך ביותר בבלוג הזה. כתבתי שם על חוק הוד"לים שבדיוק התקבל בכנסת, וציינתי כמה שהחוק הזה חוק רע בעיני. אני מודה, עיקר דאגתי היתה שהחוק יאפשר למדינה להעביר קרקעות לידי קבלנים בעבור נזיד עדשים. האפשרות שהוד"לים ינוצלו לבניה שלא תואמת את מטרותיו של החוק אמנם עלתה בתגובות לאותו פוסט (וגם בציוץ הזה), אבל איכשהו נשארה בשוליים. יתכן שהיה צריך לתת לה מקום נכבד יותר במרכז.

כמו שאתם אולי זוכרים, אחד הטיעונים המרכזיים של מתנגדי המחאה היה "תל אביבים מפונקים, לכו לגור בפריפריה". כך, טענו הטוענים, גם ימצאו אנשים מגורים בזול, גם יחסכו בעלויות המחייה הכלליות שלהם וגם יחזקו את הפריפריה באוכלוסיה איכותית (כמובן, זה לא לגמרי נכון). אפשר היה לצפות מהמדינה שלפחות תנסה לדאוג לכך שיהיה דיור באותה פריפריה, לא? שכל מאות האלפים שינטשו את המטרופולין התל-אביבי היקר יתקלו באלפי דירות חדשות שנבנו מהר-מהר, בהליך מזורז, רק כדי לשכנם, לא? אתם הרי יודעים מה יהיה המשפט הבא בפוסט הזה.

אז זהו, שלא.

קבינט השרים לענייני דיור, שבראשו עומד שר האוצר המשועמם יאיר לפיד, צפויה לאשר בימים הקרובים תיקון לחוק הוד"לים, שמטרתו להרחיב את סמכויותיה של הוד"ל. בידיעה שפורסמה אודות הרחבת הסמכויות הצפויה (אם אכן יאושר התיקון בועדת השרים ולאחר מכן בכנסת), נאמר כי "הבעיה העיקרית של התוכניות שאושרו בווד"ל היא שרוב היחידות שאושרו הן בפריפריה". מסתבר שמכיוון שאחד התנאים לכניסה למסלול וד"לי הוא שלפחות 80% מהקרקע המתוכננת תהיה בבעלות מנהל מקרקעי ישראל, לא נמצאו מספיק שטחים מתאימים באזור המרכז, עתיר הקרקעות הפרטיות. ומכיוון שמבניית דירות בפריפריה לא מתעשרים, וחברות קבלניות רוצות להתעשר, נוצר הצורך לאפשר להן לתכנן מהר-מהר מאות ואלפי יחידות מגורים באזור המרכז.

ועכשיו, אני מניח, יבוא מי שיגיד לי "לא, מה פתאום! לא הבנת! זה דווקא טוב שיבנו במרכז, כי זה יגדיל את מלאי הדירות הבנויות ויוריד את המחירים". התשובה לכך היא כפולה. ראשית, יש להבחין בין "דירה מתוכננת" ל"דירה בנויה". זה שתכנית וד"לית תאפשר הקמתן של כך-וכך יחידות דיור לא אומר שיחידות הדיור האלה אכן תוקמנה. שנית, גם התיקון הצפוי נמנע מלקבוע חובה כלשהי לכך שבניה וד"לית תהיה בניה של דיור בר-השגה, באופן מלא או חלקי. התיקון בחוק, שנועד להגדיל את מלאי הדירות המתוכננות באיזור המרכז, לא טורח לעשות את הצעד הנוסף ולהבהיר באיזה סוג של דירות מדובר. מבחינת יאיר לפיד וחבר מרעיו, אלה בהחלט יכולים להיות מגדלי אקירוב.

-=-

בשבת האחרונה נראה היה ששוב יוצא חלק לא מבוטל מהציבור לרחוב ומוחה על היחס שהוא מקבל מממשלתו. הצטרפו אל המוחים, כי לא עבור עצמם בלבד הם מוחים. הזכירו לבנימין נתניהו שמלבד זאת, גם אתם סבורים שיש להפיל את ממשלתו.

מי שצפה בסדרת הטלוויזיה (המוצלחת) "בוסטון ליגל" זוכר בוודאי את מערכת היחסים של דני קריין ואלן שור. השניים, עורכי דין מצליחים שכשלושה עשורים מפרידים ביניהם, הם גברים סטרייטים שביניהם שוררת חברות עזה. אחד מקווי העלילה השזורים לאורך כל חמש עונותיה של הסדרה עוסק בהדרדרותו הקוגנטיבית של דני, המבוגר מבין השניים. דני סובל מאלצהיימר בשלביו הראשונים (עובדה שהוא מדחיק, תוך שהוא מעדיף לטעון שהוא סובל מ"הפרה המשוגעת"), עניין שמוליך להרבה מאוד מהסצינות המצחיקות בסדרה, אך גם לרגעיה היותר סנטימנטליים וטעונים.

בעונתה האחרונה של הסדרה, מצבו של דני ממשיך להדרדר והוא מבין שלא ירחק היום והוא לא יוכל עוד לקבל החלטות בנוגע לחייו. דני פונה לאלן ומציע לו נישואין כדי שאלן ירכוש את הזכות החוקית לקבל החלטות ביחס לדני כשדני לא יוכל עוד לעשות כן (שהרי, הסדרה מתרחשת בבוסטון שבמדינת מסצ'וסטס, המכירה בנישואין חד מיניים). דני ואלן נרשמים לנישואין, ואז עותר ארגון זכויות הומוסקסואלי כזה או אחר, שלדעתו נישואיהם של שני גברים סטרייטים זה לזה הוא בבחינת זילות של המאבק ההומוסקסואלי להכרה בנישואין בין בני זוג מאותו מין, לקבל צו שימנע את הנישואין. אלן טוען בבית המשפט נגד הצו, ומסביר בלהט שנישואין אינם רק שאלה של משיכה מינית. מעורבים בה גם חברות בין בני הזוג, אמון הדדי, רצון לקבל יחד החלטות הרות גורל וכמובן – הרצון הפשוט להיות ביחד ולא להיות לבד. אלן טוען את כל הטענות האלה, ומנצח. תסריטאי הסדרה אף התחכמו והביאו לכך שמכל האנשים שבעולם, שופט בית המשפט העליון אנטונין סקאליה יהיה זה שישיא את דני ואלן.

-=-

שופט אחר של בית משפט עליון אחר, סלים ג'ובראן, פרסם השבוע החלטה בה דחה בקשה של בני זוג, אזרחית ישראלית ואזרח תורכי, שלא להרחיק מישראל את בן הזוג עד להכרעה בערעור שהגישו כנגד החלטת משרד הפנים שלא להכיר בהם כזוג נשוי. ג'ובראן דוחה את הבקשה וכותב, בין היתר, את הדברים הבאים:

בתוך כך, ספק אם ניתן ללמוד מהיות הנישואין לצורך הפגת בדידות כי הם בהכרח פיקטיביים.

אלא שג'ובראן רואה את הדברים הפוך. נישואין אינם רק קיומם הסדיר של יחסי מין. נישואין אינם רק קשר שמטרתו להביא להולדת ילדים. נישואין הם, או לפחות צריכים להיות, בראש ובראשונה ביטוי לרצון לנהל חיים משותפים, תהא הסיבה לכך אשר תהא. מי אמר שנישואין שבהם חדר המיטות רוחש פעילות אך הסלון והמטבח מלאים בשתיקה מעיקה עדיפים על המצב ההפוך? לו היה השופט ג'ובראן מסתכל נכונה על הדברים, היה עליו לומר "נישואין לצורך הפגת בדידות אינם נישואין פיקטיביים, אלא אם הוכח אחרת".

-=-

נפתלי בנט, שבין שלל תאריו נושא גם במשרת השר לשירותי דת, מקדם רפורמה שאמורה להקל על זוגות ולאפשר להם להירשם לנישואין לא רק באיזור מגוריהם, אלא בכל מקום בארץ. או, כמו שאמר אחד מחבריי בטוויטר: "בנט הכריז על מהפכה בנישואין: מעתה זוגות <הטרוסקסואלים בלבד> יוכלו לבחור כל אזור בארץ (!) ולהתחתן ב<חתונה דתית בלבד> בין <בני אותה דת בלבד>". לאור המהפכה המרגשת הזו, טוב  לראות שיש מקומות בהם, כפי שעולה מהחלטתו של השופט ג'ובראן, דברים נשארו כפי שהיו תמיד.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

כמו שחלקכם יודע, בחצי השנה האחרונה לא עבדתי. הסיבה שלא עבדתי אינה נעוצה בהורי המיליונרים, בזכיית הלוטו האסטרונומית שזכיתי בה או בעצלנות. מישהו אחר החליט עבורי שלא אעבוד, ואני נאלצתי לקבל את הדין. כשצרה מעין זו מתרגשת על ראשו של אדם, לא פלא שפה ושם מתגנב נים דק של דאגה אל ליבו. לעתים, נים הדאגה הזה הופך למועקה של ממש. המועקה הזו רובצת כאבן ריחיים על צווארו של המובטל, וגם בני משפחתו מרגישים אותה היטב.

באחד מימי האבטלה העצובים התחלתי לשמוע שיר של רגינה ספקטור. השיר היה יפה בעיני (וגם שמתי לב לכך שספקטור נראית כמו הכלאה בין טורי איימוס ליבגניה דודינה), והוא הכניס אותי לקפיצות אסוציאטיביות משיר אחד לאחר. את שירה מסיימת ספקטור כשהיא מביעה את אהבתה לפריז בגשם, ואני מיד חשבתי על עלי מוהר. משם הדרך המשיכה להתפתל בטבעיות (עם שתי עצירות מתודיות אצל הביטלס), וסופה שנגמרה אצל התרנגולים, ששרו על כך שהכל זהב. כל זרם התודעה הזה עלה לחשבון הטוויטר שלי תוך כדי התרחשותו, והתגובות אליו היו נעימות מאוד. החלטתי לאסוף את כל השירים למיקסטייפ אחד, משימה שאיכשהו עד היום לא השלמתי. היום הושלם המיקסטייפ. האזנתי לו מתחילתו ועד סופו והבנתי שיש בו הרבה אופטימיות, שלא באמת שמתי לב אליה בזמן שנסחפתי אחרי תת המודע שלי והאזנתי לשירים בנפרד זה מזה.

באחד השירים במיקסטייפ אומר לנו מוריסיי כי גם כשהחיים נראים כאילו אוטובוס קומותיים נכנס בך במלוא העוצמה, עדיין עליך לזכור כי תמיד ישנה קרן אור שאינה כבה. השבוע מצאתי עבודה. יהיה בסדר.

-=-

-=-

אלו הם שירים המיקסטייפ כסדרם. מי מכם שמעוניין לעקוב אחרי זרם התודעה הצייצני שיצר את הפוסט הזה מוזמן ללחוץ על הלינקים. הסדר, כאמור, חשוב:

1. Regina Spektor – Ne Me Quitte Pas

2. יוני רכטר – במקום להיות זהיר

3. חווה אלברשטיין – פנס בודד

4. The Beatles – Penny Lane

5. Monty Python – Money Song

6. מאיר אריאל – נשל הנחש

7. The Smiths – There Is A Light That Never Goes Out

8. יהודית רביץ – מגדלור

9. Jimi Hendrix – All Along The Watchtower

10. אריק איינשטיין – הבלדה על יואל משה סלומון

11. The Beatles – Nowhere Man

12. אוהד שרגאי ומרינה מקסימיליאן בלומין – אחד חולמני

13. כוורת – משה כן, משה לא

14. אריק לביא – נועה

15. The Stranglers – Golden Brown

16. התרנגולים – הכל זהב

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

ג'ימי הוא דוגמה לכך שיופי חיצוני הוא עניין שפותח דלתות. כשהגענו, הורי, אחותי ואני, לכלבייה של צער בעלי חיים לפני 13 שנים וחצי, הוא כבר היה שם כמעט חצי שנה מעבר לדד-ליין שמקציבים בצער בעלי חיים לכל כלב לפני שהוא נשלח להמתה. ג'ימי היה כלב גדול ואגרסיבי ואנשים לא רצו אותו. אבל הוא היה כל כך יפה, עד שלאנשי הכלבייה כאב הלב. "בטוח מחר יהיה מי שירצה כזה כלב יפה", הם אמרו לעצמם, "אז נחכה עוד יום". ככה, כמו ווסלי ושודד הים האכזר רוברטס, חלפו הימים. בכל יום היה ג'ימי צריך להיות מומת, ובכל יום חסו עליו בשל יופיו. ואז הגענו אנחנו, שוטטנו בין הכלובים, ראינו את הכלב האפור-לבן שעמד ועשה לנו עיניים מעבר לשבכה, הצבענו ואמרנו "אותו. ניקח אותו".

היינו צריכים להשאיר את ג'ימי בכלביה עוד יומיים-שלושה, כדי שיעבור סירוס וסדרת חיסונים. כשהגיע המועד לבוא ולקחת אותו, נסעתי לבד. הכלב זכר אותי מיום שבת, והסתער עלי בנביחות וקפיצות שמחות. באותו רגע נפל דבר: יותר משאני אימצתי את ג'ימי, ג'ימי אימץ אותי. במשך קרוב לשנה הוא היה דבוק לי לברך, פשוטו כמשמעו. אני הייתי הולך בבית והוא היה הולך אחרי, כשאפו צמוד לחלקה האחורי של הברך שלי. נאלצתי להתרגל שוב לישון כשדלת חדרי פתוחה, כי ג'ימי היה נעמד מול הדלת הסגורה, מיילל ושורט עד שאפתח אותה ואתן לו לשכב ליד המיטה. כשהייתי נכנס הביתה אחרי יום באוניברסיטה או בעבודה, הוא היה מגיש לי בהתרגשות עלה, שהכניס הביתה מבעוד מועד לצורך זה. כמובן, הוא מעולם לא הסכים שאקח את העלה. הוא היה מראה לי אותו, מוודא שאני מבין שהוא חשב עלי, ומחזיר אותו חזרה לסליק. ברבות הימים הוא שחרר מעט את אחיזתו בי, והתחיל לחלק עלים גם לשאר בני הבית.

כשדוד שלי ראה אותו בפעם הראשונה, הוא אמר שלכלב יפה כל כך לא יאה להסתובב עם שם חיבה המוני כמו "ג'ימי". לדעתו של דודי, היה עלינו להפגין את הדרת הכבוד הראויה לכלב אצילי שכמותו, ולקרוא לו "ג'יימס". אלא שג'ימי, כמו בני אצולה רבים אחרים, התעקש להתנהג בפרחחות שאינה הולמת את מעמדו. זכורה היטב אותה פעם שבה הסתער בנביחות רמות אל מחוץ לחצר והפיל מקטנועו שליח פיצה שעבר ברחוב. גם בתוך הבית הכלב נהג להשתולל לפעמים, גומא בשני דילוגי-קנגורו את הסלון הגדול מצד לצד, מצליח איכשהו לא לשבור אגרטלים וצלחות שמונחים בהישג כפותיו, לסתותיו וזנבו. פעם אחת, בליל הסדר, הוא הכניס הביתה קיפוד. הוא תפס אותו בפיו, אבל בגלל הקוצים נאלץ לשחרר מיד. לכן, הוא תפס את הקיפוד לרגע, השליך אותו קדימה, תפס אותו שוב וחוזר חלילה. ככה מהחצר ועד הסלון, שם עזב את הקיפוד והביט בנו במבט שכולו שמחה וכשכושי זנב. ג'ימי היה חתיכת כלב שמח.

-=-

הורי שבו היום הביתה מעמל יומם ומצאו את ג'ימי מת. בחודש הבא הוא היה צריך להיות בן 14. הוא חי חיים ארוכים וטובים, על אף שבשנה האחרונה הדרדר מצבו מאוד. ג'ימי – ג'יימס – מת כפי שחי. ביופי ובאצילות. אתגעגע אליו מאוד.

בעוד כחודש וחצי יחגוג נשיא המדינה, שמעון פרס, את יום הולדתו ה-90. חגיגות יום ההולדת הרשמיות נפתחות, משום מה, כבר השבוע במפגן של פולחן אישיות כמעט חסר תקדים בישראל (או שלא). אנשים רבים מצדיקים את החגיגות האלה בטענה שפרס הוא נשיא מכהן שהגיע לגיל מופלג, ומן הראוי לעשות לו קצת כבוד. אלא שהטענה הזו אינה מחזיקה מים אצל אותם אנשים שזוכרים שפסטיפרס 2013 אינו הפסטיפרס הראשון, ושקדם לו פסטיפרס 2003 (נדמה לי שאז פרס היה שר הכוסברה המכהן שהגיע לגיל מופלג ומן הראוי היה לעשות לו קצת כבוד).

בסוף השבוע, נוכח מבול הידיעות אודות חגיגות יום ההולדת של המנהיג הדגול, החלה אחת שיודעת לתהות.

אחת שיודעת: תגיד לי, שמעון פרס חושב שהוא בגן ילדים?

אני: סליחה?

אחת שיודעת: שמעון פרס, הוא חושב שהוא ילד שהולך לגן עירוני?

אני: אני לא יודע, למה?

אחת שיודעת: בגנים עירוניים מקובל שילדים שנולדו בזמן החופש הגדול, חוגגים את ימי הולדתם בסוף יוני, כדי שגם להם תהיה חגיגה בגן. זה ההסבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו לפסטיבל הזה.

-=-

כמובן, העמדה הזו היא עמדת מיעוט. למעשה, הקונצנזוס הרחב סביב הצורך לציין את יום הולדתו של הנשיא פרס ואת פועלו רב השנים בציבוריות הישראלית הוא קונצנזוס שמביא לעריכתן של חגיגות חוצות מגזרים והשקפות פוליטיות.

חגיגות חוצות מגזרים (אילוסטרציה)

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.