Quantcast
Channel: רועי בר-און רוטמן – Roee-geist
Viewing all 74 articles
Browse latest View live

לכולם יש מה להסתיר

$
0
0

היום מתחיל הניסוי הביומטרי. מהיום תוכלו, אם פרטיותכם לא חשובה לכם, לגשת לסניפי משרד הפנים, לחתום על טופס הסכמה ולהחליף את תעודות הזהות והדרכונים הישנים שלכם בתעודות "חכמות". את התעודות החכמות האלה תקבלו אחרי שתמסרו לפקיד הרישום את טביעות האצבעות שלכם ותאפשרו לו לצלם אתכם פניכם במצלמה מיוחדת שיודעת לאסוף נתונים מזהים אודות תווי הפנים שלכם. את הנתונים האלה, הדרושים לשם יצירת מסמכי הזיהוי החכמים, תאגור המדינה במאגר מידע, הוא המאגר הביומטרי. המאגר הזה – וזה ספוילר – ידלוף בשלב כזה או אחר, כי זה מה שקורה למאגרי מידע ממשלתיים מהסוג הזה. כמו למשל במקרה של מאגר מרשם האוכלוסין של משרד הפנים.

לפני קצת יותר משנתיים סבל הבלוג הזה ממתקפה של טרולים שהטיחו בי עלבונות משום לדעתם אני יותר מדי שמאלני. בזמנו כתבתי על כך פוסט, אבל לא סיפרתי בו את הסיפור כולו. מה שלא כתבתי הוא שהטרולים ההם, בשלב מסויים, עברו את הגבול שבין סתם גסות רוח לאיומים של ממש. הטרולים האלה שמו את ידם על עותק מקובץ מרשם האוכלוסין שדלף לרשת לפני כמה שנים, ושלחו לי צילום-מסך של שמי המלא, שמותיהם של הורי, מספרי הזהות של כולנו וכתובת מגוריי (הלא מעודכנת. המאגר היה מעודכן למועד שבו עדיין גרתי אצל הוריי). בפעם הראשונה בחיי מצאתי את עצמי, בזכות יכולות אבטחת המידע המשובחות של מדינת ישראל, נתון לאיום בביתי. כי מאגר מידע ממשלתי דלף ומצא עצמו מסתובב באינטרנטים.

בתגובה לפוסט שכתבתי בעבר על המאגר הביומטרי העיר יפתח, ובצדק, שעצם הידיעה שמישהו עוקב אחרי או אוסף עלי מידע עשויה ליצור בי תחושה של אי נחת, גם אם אין לי מה להסתיר. כשאני יודע שגם אם אנהל חיים נורמטיביים לגמרי, יתכן שיהיה אדם שימצא דרך להשתמש לרעה במאגר שדלף כדי להתנכל לי, תחושת חוסר הנוחות מתעצמת.

אל תשתפו פעולה עם האקספרימנט הביומטרי הגדול הזה. אל תחליפו את תעודות הזהות ואת הדרכונים שלכם לתעודות ביומטריות. אם מציעים לכם לעשות כן, סרבו. בשנתיים הקרובות זה עדיין חוקי. זכרו, אין לכם דרך לקחת חזרה פרטים ביומטריים שהתנדבתם למסור ויתירה מזאת – מרגע שמסרתם את הפרטים אין לכם אף לא שמץ של שליטה על המקומות שאליהם יתגלגלו הפרטים האלה.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.



יש עתיד

$
0
0

אתמול, בדרך להפגנה, שוחחתי עם אחת שיודעת על המעורבות הפוליטית הנמוכה יחסית של אנשים בני הדור שלנו. הסכמנו שאנחנו מקווים שנצליח לחנך את שירה להיות קצת יותר מעורבת ממה שאנחנו היינו (ובוודאי יותר מעורבת ממה שאנחנו היינו עד לפני שנתיים). הסכמנו שאנחנו לא ממש יודעים איך עושים את זה, אבל שצריך לנסות. ואז הגענו להפגנה. שירה ישבה חלק מהזמן בעגלה, וחלק אחר מהזמן ישבה על כתפיי ורקדה עליהן לקול הסיסמאות הנצעקות. נראה שהיא מרגישה טוב עם ההמולה ההפגנתית, ואנחנו היינו מרוצים.

ואז באה ואנדרסיסטר וצילמה את התמונה הזו של שירה. זו תמונה שלא יוצאת לי מהראש, בלי קשר לזה שהמצולמת היא בתי.

שירה והניידת

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.


הניגון המוזר של הלב

$
0
0

הורות היא עניין מפתיע. כל יום קורה משהו שההורה – הטרי יותר או הטרי פחות – לא לגמרי מוכן לקראתו. לפעמים זה משהו גדול ולפעמים זה משהו קטן. והלב מתמלא עוד קצת.

לקחתי היום את שירה לשיעור השחיה השבועי שלה. אחרי השיעור עשינו את מה שאנחנו עושים מדי שבוע, והלכנו לקנות כדור שוקולד בשוק האיכרים בנמל תל אביב. מחוץ לשוק עמדו עלמה ועלם, היא עם מקרופון בידיה והוא עם גיטרה בחיקו, ושרו שירים. התיישבנו על כסאות שהיו פזורים שם, קנינו משהו לשתות, והקשבנו למוזיקה. שירה רקדה קצת, אני תופפתי על הברכיים. לא דיברנו יותר מדי. היה כיף. היה אולי הדבר הכי כיפי שעשיתי בחודשים האחרונים. ופתאום היה לי קליק בראש והבנתי שלא הייתי מוכן להפתעה המהנה הזו, והלב התמלא עוד קצת.

-=-

איש-איש על פי יכולתו, איש-איש על פי צרכיו

איש-איש על פי יכולתו, איש-איש על פי צרכיו

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.


נפגעי חיסונים

$
0
0

הגעתי היום לעמוד הזה בפייסבוק, ונזכרתי בסיפור האישי של המשפחה שלי בכל הנוגע לחיסונים. אני משתף את הסיפור הזה כאן, למען יקרא הציבור ויזהר.

-=-

כששירה היתה בת שנה, לקחנו אותה לטיפת חלב על מנת לחסנה בחיסון התקופתי הרלוונטי לאותו גיל (אני, הורה רע שכמותי, לא זוכר באיזה חיסון מדובר). באותו זמן היתה שירה תינוקת בריאה ושמחה, שהתפתחותה הפיזית, המוטורית והמנטלית היתה תקינה לחלוטין. היא אפילו כבר החלה לדבר וידעה למלמל כמה מלים. ואז היא קיבלה את החיסון. בתחילה חשבנו שהכל עבר בשלום, אבל ימים ספורים לאחר מתן החיסון שירה נעמדה פתאום בחדר השינה שלנו, והתחילה ללכת. היא מעולם לא עשתה את זה קודם ואין לי ספק שזה קשור ישירות לחיסונים שקיבלה.  מיהרנו לקחת אותה לטיפת חלב ושם כמובן הכחישו כל קשר ואמרו שיתכן שזו תופעה נורמלית שקשורה לגילה של הילדה וגרף ההתפתחות שלה. אנחנו, כמובן, לא קונים את זה. לא יתכן שמדובר בצירוף מקרים. אין לי ספק בכלל שרק בגלל ששירה חוסנה, היא התחילה ללכת. אני מקווה שכל ההורים שקוראים את הפוסט הזה יקחו את העניין הזה בחשבון בבואם להחליט האם לחסן את ילדיהם או לא.

לפני שלושה ימים חגגה שירה את יום הולדתה השלישי. היא עדיין הולכת.

שירה בת שלוש

-=-

שירה תקבל את החיסון המוחלש נגד פוליו. זה הדבר הנכון לעשות, אישית וחברתית. את הסיבות לכך אפשר למצוא בפוסט המצויין הזה של ד"ר קרן לנדסמן, שלהבדיל ממני, דווקא עוסקת במגיפות בצורה מקצועית. ניסיונות הטרלה בתגובות יתקלו בסובלנות שמזכירה את זו של שוטר יס"מ עם טייזר.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.


שקט ה'

הערכה זהירה

$
0
0

היום יערך הדרבי ה-166 של העיר מנצ'סטר. מנצ'סטר יונייטד תתארח באיצטדיונים של הנובורישים המחורבנים, וההתרגשות רבה. למעשה, אני מתקשה לזכור דרבי אחר בכמעט שני עשורים של אהדת יונייטד שכל כך התרגשתי לקראתו. ניסיתי לחשוב ביני לביני מה הסיבה לכך, ופתאום הבנתי. העונה הנוכחית היא עונה שיכולה להגדיר את מאבק ההגמוניה בין יונייטד לסיטי. השנים האחרונות היו בסימן עלייתה של סיטי מעמדה של קבוצה נחשלת וכושלת שלא זכתה באליפות במשך 45 שנה לעמדה של קוראת תיגר אמיתית על ההגמוניה של יונייטד באנגליה. מעטות הקבוצות שהצליחו לעשות את המהלך הזה בעשרים השנים האחרונות, ומעטות עוד יותר הקבוצות שהצליחו בכך לאורך זמן. אם, חלילה, ימוקמו הנובורישים המחורבנים מעל יונייטד בסוף העונה, או אם יתנו לה פייט עד המחזור-שניים האחרונים, יהיה אפשר להגיד בפה מלא שהסיטי אינה תופעה חולפת. העונה הקודמת, שבה זכתה יונייטד באליפות מפתיעה בקלילותה, מדגישה עוד יותר את היותה של העונה הנוכחית אבן בוחן לסיטי. עוד כשלון כזה, ויהיה ברור שמשהו בקבוצה הזו פשוט אינו בנוי להתמודדות ארוכת טווח עם יונייטד. על זה צריך להוסיף את הטלטלה שעברה יונייטד בקיץ עם פרישתו של סר אלכס פרגוסון. יריבותיה בוודאי רואות במנג'ר החדש של יונייטד הזדמנות לכרסם במעמדה של הקבוצה.

לראשונה מזה למעלה משנות דור, יונייטד מגיעה לאצטדיונה של מנצ'סטר סיטי כזכר האלפא שמבקש להגן על מעמדו. לראשונה, אני מוצא את עצמי רוחש כבוד אמיתי ליריבה העירונית. לראשונה, יוקרתו של המשחק אינה מבוססת רק על יריבות עירונית היסטורית או על סטיית תקן זמנית ביחסי הכוחות בין שתי הקבוצות. סיטי הוכיחה בשנתיים האחרונות שהיא קוראת תיגר לגיטימית וראויה (מבחינת רמת משחקה בלבד, שיהיה ברור. כמועדון, היא ראויה לכל הבוז שנשאר אחרי שנתנו לליברפול את ההקצאה שלה). ממשחקים כאלה יש להתרגש, למשחקים כאלה יש לחכות בכסיסת ציפורניים. אחת היא את מי אתה אוהד, ולא משנה מה התוצאה.

התחזית, אם יותר לי: נפרק אותם.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.


למה אצביע למרצ בבחירות המוניציפליות?

$
0
0

בחודשים האחרונים התלבטתי למי אצביע בבחירות המוניציפליות בתל אביב. היה לי ברור שלא אצביע לחולדאי (שלמרות היותו ראש עיר לא רע, מגיע לתל אביב ראש עיר טוב בהרבה ממנו) ונטיית הלב שלי היתה להצביע עבור ניצן הורוביץ לראשות העירייה ולרשימת עיר לכולנו למועצת העיר. ההחלטה על הצבעה לעיר לכולנו, ולא למרצ, התקבלה על דרך השלילה – פסלתי את מרצ שהיתה שותפה נאמנה בקואליציה של חולדאי עד לפני כשנה. לפני כמה שבועות חל שינוי בעמדתי, והחלטתי כן לתת בסופו של דבר את קולי למרצ. גם השינוי הזה התבסס על דברים רעים שמצאתי בעיר לכולנו (התבטאויותיו הגזעניות של מדואל והרבה מאוד רפש שהטיחו תומכים של עיר לכולנו בתומכי מרצ בסביבה המקוונת שלי). אלא שעל נגטיביות בלבד לא בא לי לבסס בחירה פוליטית, ואני רוצה להגיד משהו פוזיטיבי בזכות מרצ, ולא רק לפסול את הרשימות האחרות.

במידה רבה, נדמה לי שמערכת הבחירות בתל אביב לבשה צורה של צפון מול דרום. חולדאי והורוביץ נתפסים כנציגי מרכז וצפון העיר, הלבנים והשבעים. עיר לכולנו נתפסת כנציגת הדרום המוזנח והחבול. לאורך הקמפיין שמעתי טענות לפיהן הקמפיין של הורוביץ וחולדאי לא נוכח בדרום, ומנגד בסביבת המגורים שלי – דרום הצפון הישן – לא היתה ממש נוכחות לקמפיין של עיר לכולנו. הדיכוטומיה הזו הפריעה לי מאוד. הרי אני, למרות היותי גבר אשכנזי שחי במרכז תל אביב עם משפחתו ההטרוסקסואלית, חושב שרווחת דרום העיר היא עניין חשוב מעין כמותו. מאידך, בשל היותי גבר אשכנזי שחי במרכז תל אביב עם משפחתו ההטרוסקסואלית, גם מה שקורה במרכז וצפון העיר חשוב לי. הצבעה לחולדאי (או לרשימות לווין שלו) לא באה מבחינתי בחשבון. אני פשוט לא משוכנע שהוא מתעניין מספיק בדרום העיר. אבל מנגד, עיר לכולנו לא עושה רושם של מי שמתעניינת מספיק בצפון העיר ומרכזה. נכון, מצב התשתיות, התברואה והחינוך בדרום העיר רע מאוד, אבל אני לא חושב שריכוז תשומת הלב רק שם יעשה טוב לעיר כולה.

מרצ, כך נדמה לי, מאזנת יפה בין שני הקטבים האלה. הרכב הסיעה שעומד לבחירה הוא הרכב שמבטיח לא רק דאגה לאלקטורט המיידי והברור מאליו של מרצ, אלא חשיבה מתמדת גם על ציבורים אחרים בעיר. אמנם, היא היתה חלק מהקואליציה של חולדאי ביותר מקדנציה אחת. אבל למיטב ידיעתי, בהרבה דברים עשתה מרצ חיים קשים לחולדאי (בדגש על ענייני תכנון ובניה), ובמקרים מסויימים אף פעלה בניגוד להסכם הקואליציוני. בנוסף, חולדאי אינו השטן. הוא ראש עיר לא רע, וחשוב מזה: הוא ראש עיר שאפשר להשפיע עליו. סיעה חזקה של מרצ במועצת העיר – בין אם באופוזיציה ובין אם בקואליציה – זה לא רעיון רע (וסלחו לי על הנחת נצחונו של חולדאי הגלומה במשפט הזה). גם לניסיון המוניציפלי של חברי המועצה יש ערך בעיני (וכאן לא אתאפק ואעיר שהעובדה שעיר לכולנו, שהיתה סיעת אופוזיציה נהדרת, החליפה לחלוטין את הרכב הסיעה שהיא מעמידה לבחירה היא עובדה שהיוותה שיקול חשוב בהחלטה שלא לבחור בה).

ההחלטה שלי אינה נקייה מספקות. אני מודע לכל הטענות שאפשר להעלות כנגדה. אני, אפילו, לא מנסה לשכנע איש (יתכן שממילא פרסום פוסט כחמש שעות לפני שנסגרות הקלפיות מאחר את הרכבת אפילו ביחס למעט הקוראים שלי שבמקרה גרים בתל אביב ועדיין מתלבטים).

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו. וגם להחליף את ראש עיריית תל אביב.


מחליקים לנו הלאה

$
0
0

"מדרון חלקלק": מטאפורה, לפיה על אף שצעד מסוים יכול להיות ראוי מצד עצמו, הוא עלול להביא לשורה של השלכות שבסופן תהיה השלכה שלילית (ויקיפדיה).

-=-

מעצם טיבה כמעט, טענת "מדרון חלקלק" היא טענה צופה פני עתיד. הטוען אותה ניצב, יחד עם בר הפלוגתא שלו, על מישור יציב ובטוח יחסית ומזהיר כי התקדמות בכיוון מסויים עלולה להביא לכך שכולנו יחד נמצא עצמנו מתחילים להדרדר אט אט במדרון שכרגע סמוי מעינינו, הדרדרות שעלולה להפוך למהירה יותר ויותר עם הזמן. נדירים המקרים בהם טיעון של "מדרון חלקלק" עולה מהכיוון השני: הטוען מרים לפתע את ראשו, מסתכל למעלה ואומר בפליאה: "וואה-וואה, כמה התגלצ'נו. ואפילו לא שמנו לב".

מעצרים מינהליים נתפשו תמיד כרע הכרחי, בעיקר במאבקה של ישראל בטרור. התפישה הזו הביאה לכך שהסובלים מהפרקטיקה הזו היו בעיקר פלסטינים, מה שהקל מאוד על הישראלים – ועל בית המשפט שלהם – להעלים עין ולקבל את הרע ההכרחי הזה כמשהו שאפשר לחיות איתו. הרי לנו זה לא יקרה, אנחנו לא ערבים. בשנים האחרונות מעצרים מינהליים כאלה החלו להיות מופעלים גם כלפי טרוריסטים יהודים (יש לציין שלא כל מרסס כתובות ומדביק כרזות יהודי מסתכן במעצר מינהלי, אבל זה עניין אחר). גם כאן קל היה לציבור הישראלי להעלים עין מהתופעה. הרי לנו זה לא יקרה, אנחנו לא טרוריסטים. ההצדקות בשני המקרים היו דומות: טרור הוא משהו שקשה מאוד להילחם בו במסגרות הרגילות של המשפט הפלילי ויש מקום להפעיל במקרים מסויימים אמצעים חריגים (זכרו: מקור הסמכות לביצוע מעצרים מינהליים מצוי ב"תקנות ההגנה לשעת חירום", ואולי צריך גם להזכיר שאלה תקנות שהבריטים, כשלטון זר, התקינו). גם כשהחלו לעצור מהגרי עבודה ופליטים במעצרים מינהליים שקטה הארץ. הרי אנחנו לא שחורים, ובכלל מה רציתם שנקלוט את כולם?

אבל עכשיו רוצה השר לביטחון פנים למתוח את הגבול עוד קצת ולעשות שימוש בכלי הדרקוני הזה גם מול מה שנהוג לכנות "משפחות הפשע". פתאום, גם תחום שהוא פלילי במובהק הופך להיות משהו שאפשר להשתמש בו בסט של כללים שנועד למטרות אחרות לגמרי. פתאום, מעצר מינהלי הופך להיות כלי שהשימוש בו אינו מוגבל לפלסטינים, אפריקאים או פוגרומיסטים אי שם מעבר להררי החושך של הקו הירוק. פתאום איזה אנלייזר עם שם אשכנזי שנחשד שאולי הלבין כספים עלול למצוא את עצמו במעצר מינהלי, ואפילו לא לדעת למה.

תסתכלו רגע למעלה. וואה-וואה, כמה התגלצ'נו.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.



בלי לערב הורים

$
0
0

כשהייתי בכיתה ה' לא הכנתי שיעורים. המחנכת שלי רצתה ליידע את ההורים שלי, אז היא כתבה לי הערה במחברת לחתימתם. אני התביישתי לספר על זה להורים שלי, אז לא החתמתי אותם על ההערה. אחרי כמה ימים, למורה נמאס לרדוף אחרי אז היא נתנה לי מכתב אזהרה שני. גם על המכתב הזה לא החתמתי את ההורים, וגם כאן המחנכת שלי התעצבנה עלי. כדי להימנע מאי הנעימות החלטתי לא ללכת לבית הספר. אלא שההורים שלי לא היו מההורים שמאפשרים בקלות לילד שקם בבוקר ואומר "אמא, כואבת לי הבטן" להתחמק מהליכה לבית הספר. נאלצתי לאלתר. קמתי בבוקר, הכנתי את התיק, אמרתי שלום להוריי ויצאתי מהבית. אבל במקום ללכת לבית הספר, הלכתי לגינה ציבורית סמוכה. ישבתי בה, הוצאתי מהתיק ספר קריאה (אני, הרי, לא סתם פושטק!) והמתנתי בסבלנות עד שאראה את מכוניותיהם של הוריי חולפות ברחוב בדרכן לעבודה. אז סיימתי בנחת את הפרק שקראתי, תחבתי את הספר חזרה לתיק וחזרתי הביתה (הרי אם אני לא סתם פושטק, ברור שלא אסתובב חסר מעש ברחובות). הסיפור נמשך כמה ימים, ואז המחנכת המודאגת התקשרה להורים שלי לדרוש בשלומי ולאחל לי החלמה מהירה.

אני הייתי ילד טוב כשהייתי בבית הספר. אבל גם ילד טוב כמוני הצליח לחמוק מהראדאר של ההורים שלו במשך כמה ימים טובים. באותם ימים ההורים שלי היו סבורים שאני בבית הספר, רוכש דעת והשכלה ומוגן מצרות, כשלמעשה ישבתי בגינה ציבורית וקראתי ספר. אם היה קורה לי משהו רע באותם ימים, אני מתקשה לראות איך ניתן היה להאשים את הוריי בכך. אם מישהו היה מנצל לרעה את היותי ילד בן 10 וחצי, לא אני ולא הוריי היינו אשמים בכך. הוא היה אשם בכך. וזו הנקודה שיש לזכור כשעוסקים בסיפור המחריד של הרשת שסרסרה בילדות קטנות ושידכה בינן לבין גברים מבוגרים ושטופי זימה. האנשים שדאגו לקשר בין הילדות האלה לבין הגברים המזדקנים הם האנשים הרעים בסיפור הזה. גם הגברים המזדקנים הם האנשים הרעים בסיפור הזה, ולא משנה אם הם סתם אנשים או סלבריטאים. לפני שאדם אומר "אבל איפה היו ההורים של הילדות האלה" ולפני שאדם רומז שצריך אולי לערב את שירותי הרווחה כדי שיצילו את הילדות מהוריהן (אגב, אולי באמת צריך לערב את שירותי הרווחה, רק חבל מאוד שאנשים תופסים אותם כגוף שכל מטרתו היא להגן על ילד מפני הוריו), אדם צריך לשאול את עצמו האם ההורים שלו ידעו כל הזמן איפה הוא נמצא כשהוא היה בגיל הרלוונטי. האם הוא לא יכול היה למצוא את עצמו, בלי ידיעת ההורים ושלא בשל הזנחה מצידם, בצרות צרורות. צריך לזכור שילדים בני 15 יכולים לעשות לא מעט כדי לחמוק גם מההורים המשגיחים ביותר. אם חנון כמוני הצליח, באמת שזה לא אתגר גדול.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.


הציפורים שרות

$
0
0

לפני כחודש וחצי נזכרתי בערב אחד בחודש נובמבר 1991 שבו בישר חיים יבין במהדורת מבט על מותו של איב מונטאן. אמא שלי בדיוק עברה בסלון, שמעה את הבשורה, ננטעה במקומה והתחילה לבכות. לא הבנתי למה.

בעוד כעשרים שנה אני מניח שאזכר, ולא אדע למה, בערב אחד בחודש נובמבר 2013 שבו יצאה בשורה מרה מעל מרקע הטלוויזיה ואחת שיודעת ואני התחלנו לבכות בסלון, ולא אבין איך לא הבנתי את אמא שלי.

-=-

המשפט "ויש אומרים כי עד היום, לאורך הירקון, הציפורים שרות" כמעט חותם את השיר "יואל משה סלומון", השיר האחרון ב"שבלול", האלבום האהוב עלי ביותר מבין אלבומיו של אריק איינשטיין. נדמה לי שהמשפט הזה הולם מאוד את הנסיבות.

-=-


כשבאים לקחת

$
0
0

תל אביב, העיר הקוסמופוליטית ביותר בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, היא העיר שבה מסתובבים ממש עכשיו, כשאני כותב את הפוסט הזה, פקחים ושוטרים ועוצרים אנשים, מבקשי מקלט, כדי לשלוח אותם למתקן כליאה מרוחק במדבר, בלי הגבלת זמן ובלי העמדתם למשפט. רק שחורים זוכים ליחס הזה, כמובן, וכבר יש דיווחים על כך שחלק מהפקחים, לפחות, מקפידים ללבוש כפפות על ידיהם. שהרי שחורים, כידוע, מעבירים מחלות.

מתקן השהיה "חולות", אליו מועברים העצורים האומללים האלה, הוא אחת הדוגמאות הנוראיות ביותר למכבסת המלים שמערבלת אותנו. מתקן שהיה פתוח, שהיוצאים ממנו נעצרים והיציאה נאסרת עליהם שוב; מתקן שהיה שממוקם, ביחס לקנה המידה, פחות או יותר בסיביר של ישראל: האזור הנידח והמבודד ביותר שאפשר היה לחשוב עליו; מתקן שהיה פתוח שבכניסה אליו ניצב השלט "לשכת התעסוקה "חולות"", על אף שלעצורים אסור לעבוד בישראל (אם כי מותר להם לעבוד בניקיון המחנה עצמו, תשע שעות ביום, תמורת 20 ש"ח. לכל היום). זה עוד לא טרזינשטאדט, אבל זה שיחדש אורווליאני.

והמעצרים האלה. אלוהים אדירים, המעצרים האלה. זה לא מעבר להרי החושך של הקו הירוק. זה לא בנגב עם הבדואים. זה בעיר שלי. עשר דקות נסיעה באופניים מהמקום בו אני עובד. ואני לא יודע מה לעשות. אז אני כותב על זה פוסט שיש בו את מה שכולם כבר כתבו. אני כותב על זה פוסט כי אני צריך להגיד את הדברים האלה, הדברים הלא מקוריים האלה, ולקוות שמישהו שאולי לא ראה את זה בעשרות הציוצים והסטטוסים יראה את זה. אני כותב את הפוסט הזה ומתפלל לאלוהים שההיסטוריה לא תשים אותי בצד הלא נכון של השיר ההוא של נימלר. ואני ממש לא בטוח שאני מאמין שיש לתפילה הזו סיכוי.

-=-

הבלוג הזה חוזר כתוכי על המנטרה "ומלבד זאת אני סבור כי יש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו" כברכמה שנים טובות. הפעם המנטרה אינה במקומה. לא משנה מה שאר מפעלותיה של הממשלה הרעה הזו ועד כמה היא מיטיבה עם אזרחיה ותושבי ארצה, הסיפור הזה לבדו מצדיק את הפלתה ואת זכרונה לדיראון עולם. אין בעניין הזה דבר להוציא רוע מנוול, גזעני, מצחין. אין שום דבר שאפשר להגיד כדי להצדיק את הפעולה הזו. פשוט כלום.

-=-

ממשלתו של בנימין נתניהו: כוס אם-אם-אמא שלך.


רק בן אדם

$
0
0

"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". כמעט כל אדם בישראל לא צריך שאמשיך לצטט כדי לדעת לאיזה סיפור אני מתייחס. זה סיפור שמתחיל בכאוס ומסתיים בעונש שמוטל על בני האדם על שהעזו להפר את מצוותו של האל ולאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע. וזאת יש לזכור: עץ הדעת לא התיימר לתת לאוכל מפירותיו ידע אינסופי. הדבר היחיד שלו זכה המין האנושי בעקבות הפרשה הוא היכולת להבחין בין טוב לרע. הא ותו לא (וכאן ישאל המשפטן שזוכר את השיעורים בדבר סייגים לאחריות פלילית איזה מין שופט הוא אלוהים, שדן באכזריות כה רבה נאשמים שבמועד ביצוע העבירה לא היתה להם היכולת להבחין בין רע לטוב).

-=-

ממשלתה הרעה של ישראל אוספת את מבקשי המקלט האפריקאים השוהים בארץ ללא אשרה (ואיך יקבלו אשרה אם איש לא בוחן את בקשותיהם לקבל אשרה?) וזורקת אותם למתקני כליאה. מבקשי המקלט האפריקאים פתחו במחאה שקטה ומכובדת, שבשוליה אני ניצב, ספק-משתתף ספק-אורח, נרגש ונזעם. ובעודי עומד בשוליה של המחאה הזו, שמעתי אנשים מדברים מסביבי. בהיותי מי שאני, הסביבה שלי היא סביבה שהשקפותיה הפוליטיות נוטות מעט שמאלה. ובתוך הסביבה הזו שמעתי כמה אנשים מדברים על הדיסוננס שנוצר ביחסם למבקשי המקלט, דיסוננס שנוצר אחרי שאותם אנשים נחשפו אישית לעבירות שביצעו מהגרים אפריקאים. ופתאום הבנתי משהו. לדמוניזציה והדה-הומניזציה (כמה המילים האלה דומות, הא? אני מניח שלא במקרה) שעושים אנשים מסויימים למהגרים האפריקאים בכלל ולמבקשי המקלט בפרט יש תמונת ראי. כשם שיש מי שרואה את המהגרים האפריקאים כשטן שכולו רע, יש גם מי שרואה אותם, כקבוצה, בתור אנשים טובים, נחמדים, מוסריים ונעימים. אם אנחנו דוחים בשאט נפש את הראשונים (כמו שראוי לנו שנעשה, גזענים מלוכלכים שכמותם), ראוי לנו להימנע מלאמץ גם את השקפתם של האחרונים. ממש כשם שהם לא צריכים להיענש רק בגלל שהם ברחו הנה מחיים נוראיים, הם גם לא צריכים לקבל על זה פרס מיוחד.

המהגרים האפריקאים – ואחת היא אם מדובר במהגרי עבודה או במבקשי מקלט – הם, בראש ובראשונה, בני אדם. יש ביניהם טובים יותר וטובים פחות, חכמים יותר וחכמים פחות, נחמדים יותר ונחמדים פחות. זה בדיוק העניין כאן. הם בני אדם, וככאלה הם אמורים לדעת להבחין בין רע לטוב. ככל שהם נכשלים בהבחנה הזו, יש למדינה דרכים לטפל בהם. אם מהגר פוגע בדרך כזו או אחרת באדם אחר, אפשר וצריך לעצור אותו, להעמידו לדין ולהענישו אם יורשע. את המנגנון הזה יש להפעיל כלפי מהגרים ומבקשי מקלט בדיוק באותו האופן שבו הוא מופעל כלפי אנשים כמוני. את העבריינים יש לתפוס ולהעניש, ולא לאפשר לעובדה שהם מבקשי מקלט לשמש להם כפטור מציות לחוק. לאלו שאינם מפירים את החוק יש לאפשר לחיות את חייהם, מבלי שהעובדה ששכניהם הפרו את החוק תשנה את היחס כלפיהם.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.


התעודד, בני, המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע

$
0
0

סר אלכס פרגוסון אמר פעם, אחרי תבוסה כואבת של יונייטד לניוקאסל, שהיום ההוא היה רק עוד יום אחד בהיסטוריה הארוכה של מנצ'סטר יונייטד. אמר וצדק. אחד הדברים היפים בעובדה שלמנצ'סטר יונייטד יש כזו היסטוריה ארוכה הוא שאפשר לנבור בה ולמצוא עונות נוראיות עוד יותר מזו הנוכחית. לפני 40 שנה הפסדנו בדרבי לנובורישים המחורבנים (שאז אפילו נובורישים עוד לא היו). את שער הניצחון לסיטי הבקיע דניס לאו, אחד מהגדולים שבשחקניה של יונייטד. ההפסד הזה קבע שבסוף אותה עונה, תרד מנצסטר יונייטד לליגת המשנה.
יונייטד הפסידה הערב בבית לסנדרלנד. זהו הפסד הבית השביעי של יונייטד העונה. אותה עונה נוראית לפני 40 שנה היתה הפעם האחרונה שבה יונייטד הפסידה כל כך הרבה משחקי בית. אז איכשהו, המקום השביעי בעונה הנוכחית נראה קצת פחות גרוע.

וכידוע, מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל מזה.

(ותודה לחתול-רובוט, שיחסי המקוונים עמו החלו ביונייטד אך למרבה השמחה לא התמצו בה, שמצא את גזיר העיתון הזה).

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.


טופס 17

$
0
0

הילה בניוביץ'-הופמן, בעלת הבלוג ואן-דר-גראף אחותך, יזמה לאחרונה את הקמתו של האתר "מכתבים לבריאות", שאליו יכולים אנשים להעביר סיפורים המדגימים את קריסתה האיטית של מערכת הבריאות הציבורית בישראל. הסיפורים מתפרסמים באתר ונשלחים במקביל במכתבים לשרת הבריאות, שר האוצר וראש הממשלה (שאליו, כרגיל, נחזור בסוף הפוסט). הפוסט הזה הוא הסיפור האישי שלי, והוא יתפרסם גם באתר "מכתבים לבריאות" (כשיגיע תורו. הילה מוסרת לי שלמרבה הצער הצטברו אצלה סיפורים רבים, ואני לא מתכוון לבקש שיקדמו אותי בתור על חשבון אחרים).

-=-

הבת שלנו, שירה, צריכה לעבור אבחון פסיכולוגי. היא בת שלוש שנים ותשעה חודשים והיא צריכה לעבור את האבחון הזה בדחיפות. היא צריכה לעבור את האבחון הזה כדי שנוכל לדעת בעוד כך וכך זמן אם קרה לה משהו כתוצאה ממצב רפואי שהיא סובלת ממנו. היא צריכה לעבור את האבחון בדחיפות מכיוון שהיא מקבלת תרופה למצב הרפואי הזה, תרופה שיוצרת שינויים התנהגותיים שמקשים על אבחנות פסיכולוגיות ברורות וכל יום שעובר מגביר את השפעת התרופה עליה. התייעצנו קצת עם סביבתנו, וכולם אמרו לנו שלשם כך אין שום צורך שנדבר עם מומחה פרטי, והשירות שנקבל מהמרכזים להתפתחות הילד בבתי החולים הציבוריים או בקופת החולים שבה אנו חברים הוא שירות טוב דיו. אז עשינו מה שצריך לעשות במקרה כזה ופנינו לרופאת הילדים של שירה כדי לקבל הפניה. אלא שאז הסתבר שאין די בכך. ההפניה שיכולה לתת לנו רופאת הילדים חייבת להיות מלווה בבקשה שנגיש לועדה מיוחדת, שתתכנס ותדון ותחליט האם לאשר לנו את ההפניה והאם להוציא לנו טופס 17. רק אחרי שהועדה תתכנס ותדון ותחליט ותעביר לנו את החלטתה, נוכל אנחנו להתקשר ולקבוע תור (שממילא סביר שיהיה בעוד כמה חודשים). ויתרנו. בשבוע הבא שירה תיפגש עם פסיכולוגית באופן פרטי.

מקצועיותם של האנשים הטובים בשירות להתפתחות הילד של קופת החולים ובית החולים אינה מוטלת בספק. גם רצונן של הנשים הטובות שעובדות שם לעזור היא דבר שאני לא מפקפק בו. אבל מה כל זה עוזר לי אם אני צריך את הגישה אליהם בשבוע הבא? אני בטוח שהסיבה שהם לא יכולים לראות את שירה בשבוע הבא היא לא שהם עצלנים, אלא שהם עמוסים: פשוט אין מספיק פסיכולוגים ופסיכולוגיות בבית החולים או בקופת החולים, והתורים מתארכים עד מאוד. למזלנו היחסי, אנחנו יכולים לעמוד בעלות הכספית של קביעת פגישה עם מומחה פרטי, אבל לא כולם יכולים. ומי שלא יכול, ממתין.

-=-

הפוסט הזה חב תודה לערן כ"ץ, שלולא דברים שכתב בבלוגו הייתי שוכח לקשר בין היוזמה של הילה לבין שירותי בריאות הנפש.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

 


בוינק

$
0
0

השבוע לפני 17 שנה סיימתי את שנת הלימודים שלי בגבעת חביבה. השבוע האחרון של הלימודים התאפיין, אם להתנסח בעדינות, בזריקת זין מפוארת. זה היה שיאו של חודש שבו לאט לאט עברנו לחיות כאילו היום מתחיל ב-11:30 ומסתיים לא הרבה לפני שלוש לפנות בוקר. העובדה שהלימודים החלו ב-8 בבוקר לא עניינה אותנו יותר מדי. וזו לא היתה פריקת העול היחידה שלנו.

שבוע לפני סיום הלימודים קמנו בבוקר וגילינו שהנהלת גבעת חביבה עצבנית עלינו. העצבים היו לגיטימיים, כי מסתבר שבמהלך הלילה שקדם להם הסתובב מישהו מאיתנו (אני עד היום לא יודע מי) וקישט את כל מסדרונות המגורים בגרפיטי ונדליסטי ולא מעניין. ההנהלה הציבה בפנינו אולטימטום: או שננקה, או שנשלם. החלטנו לנקות. באותו ערב, אחרי שסיימנו לא לעשות שיעורים, הגענו עם חומרי ניקוי למסדרון המטונף והתחלנו לקרצף. הלילה ההוא, שזכה לכינוי "ליל הטרפנטין הגדול" היה חוויה שנצרבה יפה-יפה בזכרונם של כל המעורבים. יתכן שזה קשור לעובדה שבשלב מסויים מישהו הציב במסדרון מערכת סטריאו, הכניס לתוכה דיסק של הפרודיג'י, הגביר את הווליום עד הסוף והפעיל. עבדנו ועבדנו ואז התחיל השיר הבא. עידן סימן שנהיה בשקט. ואז, ברגע הנכון, צעק "בוינק!" ואנחנו התחלנו לרקוד.

מאז, אני לא יכול לשמוע פרודיג'י בלי שיעלה לי ריח של טרפנטין באף. אני אוהב ריח של טרפנטין.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.



קורים הדברים באמת

$
0
0

באופן קבוע וחד פעמי

ושוב זה קורה. ילדים מתים. טרור מנוול. ואבל. אנשים מתאבלים על אנשים שמעולם לא הכירו, על אנשים שאודותיהם הם מעולם לא שמעו. לא הילדים המתים הם שיוצרים את האבל הקולקטיבי הזה, אלא נסיבות מותם. יש משמעות לנסיבות.

אתה מחפש משמעות

לפני כחודשיים נרצחה במגדל העמק הנערה שלי דדון. חקירת הרצח מתנהלת מאחורי איפול כבד, ואני אישית הפסקתי לנסות ולהבין מה קורה שם. מה שאני כן יודע הוא שהסיפור הזה עולה ויורד מהכותרות, וככל שעובר הזמן הוא יותר יורד מאשר עולה, וכשהוא כבר עולה זה לכותרת מעט יותר קטנה. אתמול התפרסם שמשפחתה של דדון דורשת להכיר בבתם כמי שנרצחה על רקע לאומני. אביה של דדון, יעקב, הסביר את הדרישה הזו בכך שהרצח הרס את הבית שלו ושל משפחתו. הדבר שיכול, לדעתו, להשיב מעט סדר לעולם הוא הידיעה ששלי דדון לא נרצחה "סתם", אלא שלמותה ניתן לייחס משמעות, ושהמשמעות הזו תהפוך את האבל עליה למשהו מעט יותר קולקטיבי, רחב ואולי גם מקל במעט על ההתמודדות.

קשה לי להיות לבדו

נורא ואיום לחיות בחברה שכדי לזכות באמפתיה ובהשתתפות הקולקטיבית שלה בכאב האישי לא מספיק שהילד שלך מת, הוא צריך למות בנסיבות ספציפיות. נורא ואיום לדעת שכדי שמשפחת דדון תזכה לדעת שהיא לא לבד, יש לשלם מחיר כבד של שנאה ואלימות. נורא ואיום לחשוב שלמוות של ילד אחד יש משמעות ושלמוות של ילד אחר אין משמעות. נורא ואיום לדעת שגם לזה וגם לזה יש משמעות, ושגם לזה וגם לזה אין כל תוחלת.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.


ביטחון פנים, 2 באוגוסט 2014

$
0
0

אתמול בערב הלכתי לכיכר הבימה בתל אביב כדי להפגין נגד מלחמת האיוולת שאליה יצאה ישראל ברצועת עזה ולמחות על מחיר הדמים שמשלמת ישראל על המלחמה הזו ועל מחיר הדמים הנורא והכבד מנשוא שמשלמים עליה תושביה של הרצועה. להפגנה הגיעו משהו כמו 300 איש, באנטי-קליימקס עצוב לעומת ההפגנה במוצ"ש שעבר בכיכר רבין. ההפגנה נקבעה לשעה 20:00, ואני איחרתי להגיע בכמה דקות. כעשר דקות אחרי שהגעתי, ועוד לפני שההפגנה ממש החלה, המשטרה החליטה שלא מתאים לה.

שוטר עם דרגות קצונה זוטרה פתח מגפון והודיע שההפגנה הוכרזה כבלתי חוקית. עשרות שוטרי מג"ב ויס"מ יצרו שרשרת אנושית והתחילו לדחוק אותנו החוצה מהכיכר. על האירוע פיקד ניצב משנה יאיר חצרוני, מפקד תחנת לב תל אביב, שלא היה מוכן לענות לשאלות המפגינים שניגשו אליו לברר מדוע המשטרה פועלת ככה, ורק אמר שדיבר עם המארגנים ושהוא לא חייב תשובה לאיש. גם לי הוא אמר את זה כשניגשתי אליו לשאול. ואז הוא ניתק מגע, הלך אחורה ונעמד מאחורי שרשרת השוטרים, שהגבירו את הלחץ עלינו. השוטרים הלכו כשהם דוחפים אותנו ומחפשים תירוץ להרביץ. הייתי בקו שצמוד אליהם, והם הקפידו לענות לכל קריאת סיסמה שלי ולכל פעם שהזכרתי להם שהם פועלים באופן בלתי חוקי בבעיטות קטנות לרגליים שלי ובאגרופים קטנים לצלעות ולגב, מספיק נמוך כדי שזה יבלע בקהל ואף אחד לא יראה את זה חוץ ממני. הם תפסו את החולצה שלי כמה פעמים כדי לנסות לגרום לי לשחרר אותה בכוח ולתת להם תירוץ להרביץ חזרה. אני מודה שהאדרנלין והעצבים הביאו אותי קרוב מאוד לנקודה שבה אני נותן להם את העונג, אבל איכשהו הצלחתי להירגע.

ואז הגענו לשדרות תרס"ט. השוטרים דחקו אותנו אל הכביש, ובאחת ההפגנה החוקית לחלוטין שלנו (שהרי אין צורך באישור משטרה להפגנות שאין בהן נשיאת נאומים פוליטיים או מדיניים ושאין בהן תהלוכה) הפכה להפגנה בלתי חוקית. עכשיו, פתאום, אנחנו חוסמים את הכביש. ולא משנה שהסיבה שאנחנו חוסמים את הכביש היא שהשוטרים הורידו אותנו אליו. עכשיו אפשר להתחיל לעצור. אני עמדתי על אי התנועה שבמרכז הרחוב, ובהחלטה של רגע החלטתי לחזור אל המדרכה. זו היתה החלטה חכמה, כי דקה אחר כך החלה המשטרה לשלוף מפגינים אקראיים בדיוק מהאיזור שבו עמדתי ולעצור אותם. זה נמשך כעשרים דקות, נדמה לי. מאוד קשה להעריך. ואז השוטרים יצרו שוב שרשרת אנושית, ודחקו את המפגינים לכיוון רחוב דיזנגוף. בתרס"ט מול הבימה נשארו הניידות עם העצורים. כשהגיעו המג"בניקים לדיזנגוף, הם עזבו את המפגינים לנפשם, וזו נקודה חשובה. פתאום, משהו כמו 150-200 מפגינים שהולכים בתהלוכה (דבר המחייב אישור משטרה, שלא ניתן) זה כבר בסדר. לא צריך לעצור את זה ולא צריך להפריע לזה. משהו כמו 10 שוטרים המשיכו להתלוות אלינו, אבל אלה כבר היו שוטרים של המשטרה הכחולה, שבסה"כ הקפידו שנישאר על המדרכה ולא נידרס בטעות. המשטרה קיבלה את תמונת הניצחון שלה. עכשיו יש תמונות של מפגיני שמאל שצועקים ונעצרים, ואת התמונות האלה אפשר להציב מול תמונות של הפשיסטים של יואב אליאסי ולהגיד "זה קיצוניים משני הצדדים". אנחנו מצידנו הלכנו כשאנחנו קוראים סיסמאות כמו "בעזה ושדרות ילדות רוצות לחיות" ו"די נמאס מביבי וחמאס", התכנסנו לכמה דקות בשדרות בן-ציון ואז המשכנו לגן מאיר והתפזרנו, קצת מובסים. לפני שהתפזרנו, המארגנים ראו לנכון לקרוא לנו במגפונים ללכת הביתה בקבוצות ולא לבד, מחשש להתנכלויות.

יש לי מה לומר על משטר שהחוסן שלו כל כך גבוה עד ש-300 לפלפים שמאלנים במרכז תל אביב נתפסים אצלו כאיום שיש לטפל בו בכוח; יש לי מה לומר על זה שאין פלא שאם מג"ב הוא הפטיש היחיד כמעט שיש למשטרה, מובן מאליו שכל הפגנה נראית לה כמו מסמר; יש לי גם מה לומר על זה שהבוקר השיח הפנימי בשמאל מדבר על אלימות משטרתית ולא על ילדים מתים בעזה (ועל החלק הקטן שלי בבעיה הזו). אני חושב שאפשר להסתפק בפסקה הזו ולצאת ידי החובות האלה.

-=-

פעם הייתי עורך ב"מדרון החלקלק" וזה גרם לי להבין משהו. המשהו הזה נכון גם הבוקר.

 

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלת הדמים הרעה של בנימין נתניהו. ולא, זה לא אומר שאני אוהב את החמאס או חושב שהוא טוב יותר. אל תהיו אידיוטים ואל תביכו את עצמכם.


איך הכל מתחיל פה

$
0
0

שירה היא אוהדת של מנצ'סטר יונייטד. אין לה ברירה, למסכנה. פחות או יותר מיום שנולדה מחנך אותה אביה לכך. כשמורמות גבות, יש בפי האב תשובה חד משמעית: "זה אף פעם לא מוקדם מדי להתחיל באינדוקטרינציה".

אבל לפעמים האינדוקטרינציה מתחילה מוקדם מדי. שירה פותחת מחר את שנת הלימודים הראשונה שלה במערכת החינוך העירונית. מערכת החינוך העירונית זה ביטוי נחמד שמאחוריו מסתתרת למעשה מערכת החינוך הממלכתית. וזה כבר קצת פחות נחמד לי. כבר המילה הזו, "ממלכתי", היא מילה בעייתית. באיזו ממלכה מדובר? מי המלך שמולך עליה? מה הוא רוצה ממני? מה הוא רוצה משירה? ואז ני מסתכל מסביבי ורואה את התוצרים של הממלכתיות הזו. אני בדרך כלל לא אוהב את מה שאני רואה. אני זוכר את החינוך הממלכתי שאני קיבלתי, לפני 30 שנה. אני זוכר את הכניסה של הצבא לעולם שלי, אולי עוד בגן, כמעין משהו שברור שכל החינוך שאני מקבל הוא בסך הכל מסדרון שמוליך אליו. ומכאן הקפיצה האסוסציאטיבית לאירועי הקיץ האחרון קצרה מאוד, קצרה מדי. ואז אני מגיע לאסיפת ההורים של טרום-פתיחת-השנה, ומנהלת אשכול הגנים (כן, כן) מראה לכולנו מצגת שכל כולה "ידנו מושטת לשלום" הישן והטוב (שהביעה תקווה שאם נדבר השנה על "פצצות", הכוונה תהיה רק לבלונדיניות) ואחריה קליפ של אימג'ן של ג'ון לנון שבו, לצללי לתפילת השלום והאחווה, מוקרנות תמונות של ילדים רעולי פנים מיידים אבנים על רקע עשן שריפת צמיגים שחור. אני יודע שזה מוקרן רק להורים, אני יודע שהילדים בבית ולא רואים את זה, אבל אני גם יודע שהאנשים שהקרינו את זה מקבלים מחר את הילדה שלי לרשותם, ואני יודע שהאנשים האלה – הם ושכמותם – יהיו אחראים על עיצוב דמותה של שירה לא פחות ממני בארבע-עשרה השנים הבאות.

אבל זה לא נכון. אני עדיין אבא של שירה, אחת שיודעת היא עדיין אמה. שנינו תוצרים של מערכת החינוך הממלכתית, ושנינו לא בדיוק ממלכתיים. הסביבה הקרובה שלי, משפחתי הגרעינית, חבריי הקרובים והטובים, גם הם הצליחו שלא להתקלקל. יש לזה משקל. אולי אם אני יצאתי (פחות או יותר) בסדר, אני יכול לקוות שיחד עם אחת שיודעת אנחנו נצליח להוציא בסדר גם את שירה, ילדה חכמה ופיקחית ומצחיקה ובוגרת ואוהבת וקשובה לזולת שכמותה, שיודעת היטב להבחין בין טוב לרע.

וזה העניין, אני חושב, במעבר למערכת חינוך. התפקיד של המערכת הוא להעניק לשירה סט של כישורים ולחברת אותה. התפקיד שלנו הוא לווסת, לאזן ולבלום את המערכת כשצריך, אבל גם לתת לה תמיכה כשצריך. שני התפקידים הם תפקידים שילד צריך שיהיה מי שימלא אותם בחייו, ואני חושב שטוב שאת כל אחד מהתפקידים ממלא מישהו אחר. כמו שאמרה שירי לפני כמה שנים, החינוך הממלכתי אינו רע אינהרנטית. יש בו בעיות, אבל הוא יוצר את הקהילה שבה שירה תחיה בסופו של דבר. אז טוב ששירה תהיה חלק מזה, וטוב שיש לה הורים שידעו לנסות לעזור לה לנווט את דרכה בו.

בהצלחה, שיר-שירונה.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

 


עולם חדש לגמרי

$
0
0

מגיע שלב בחייו של ילד שבו הוא מתחיל לפתח דמיון. הוא מתחיל לראות דברים שהם מעבר למה שמונח מול עיניו, הוא מצליח לשנות בראשו את המציאות. הביטוי הראשון של הדמיון הזה הוא שקרים. הילד מתחיל לשקר, כי הוא מבין שהמציאות שהוא רואה לנגד עיניו אינה בדיוק המציאות שהוריו היו מבקשים לראות לנגד עיניהם. בעיני רוחו מצליח הילד לברוא עולם שבו הרצוי והמצוי מתאחדים, ואת העולם הזה הוא מתאר לסביבה. כך, למשל, הוא יטען שיללת הכאב שהשמיע הכלב אינה נובעת ממשיכה שמשך הילד בזנבו, שלא הוא זה שהפליץ או שבוודאי שהחזיר את כל הספרים למקומם שעל המדף, כפי שנתבקש.

השלב הבא של התפתחות הדמיון הוא השלב שבו הילד ממציא לעצמו עולמות משלו. השלב הזה הוא התפתחות של הקודם. הילד יודע להמציא לעצמו סיפור שאמנם לא התרחש באמת, אבל הוא מציית לכללים של העולם האמיתי, או של עולמות מדומיינים שהוא שמע עליהם. הבובה החולה תעבור את אותו סט של בדיקות שהילד זוכר שהוא עצמו עבר, החבר הדמיוני ישתתף בהרפתקה שתהדהד את הסיפור שקראנו אמש לפני השינה.

ואז מגיע ההומור, וזו הקפיצה האמיתית. כל הקטע בהומור, הרי, הוא שבירה של הקוהרנטיות של העולם. קורה משהו בלתי צפוי, משהו שלא מתיישר עם הציפייה שלנו מהסיטואציה. זה כבר עסק יותר מורכב. עכשיו לא צריך רק לזהות את מערכת הכללים שלפיה פועל העולם, צריך גם להבין איך שוברים אותה, אבל בו בזמן גם להבין את מערכת הכללים הנפרדת שמכתיבה את גבולות הגזרה של השבירה הזו. בעיני זה ממש מגניב.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.


שקט ו'

Viewing all 74 articles
Browse latest View live